החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

משרה חלקית, מאוד חלקית. ועדיין, סוג של התחלה. משמרת ראשונה היתה בתחילת השנה האזרחית.

מקום מגניב, אווירה טובה. כולם צעירים.  נראה לי שאני בין ה"מבוגרים" שם. עבודה קצת פיזית כמו שרציתי וקיוויתי למצוא.

נראה מבטיח. 

בעיקר מתאים לי לתקופה הזאת.

בסוג של חשבון נפש עם עצמי. מה אני רוצה? האם אני עדיין רוצה להיות עצמאית? אולי מתאים לי יותר להיות שכירה?

 איזה סגנון חיים אני רוצה? האם שווה לי להלחם על להישאר במרכז?

לעת עתה הקפאתי את הפעילות העסקית שלי, אבל זה ממשיך לקונן בי.

אני לא נעשת צעירה יותר. וזה נכון שהאנרגיה שהיתה לי בגיל 17 השתנתה. הרבה דברים שעשיתי פעם נראים לי בלתי אפשריים היום.

ומשהו אחד קטן שמציק לי יותר ויותר.

פעם, כשרק התחלתי לרצות להיות עצמאית, ראיתי את עצמי פוסעת בנחת במשרדים מפוארים של חברה גדולה, שאני כמובן המנכל"ית שלה, ממש ראיתי את המשרדים ואת העובדים והכל.

איכשהו התגלגלתי לתחום השירותים ולטיפולים. לא בטוחה שזה מתאים לי. .לא בטוחה שזה באמת הייעוד שלי. אולי באמת הגיע הזמן להגשים את החלום ההוא?

אבל אין לי שום רעיון למוצר, בטח לא כזה שידהים את העולם. כלומר, כל הרעיונות שהיו לי- מישהו כבר עשה אותם .

אז חושבת עם עצמי, מה נכון לי. מה יהיה לי טוב.

מהצד הזה של החיים, גיל 60 נראה קרוב יותר ממה שהיה בגיל 17. וכן צריכה לחשוב על העתיד הרחוק יותר.

הרי אני כבר יודעת שזה יגיע ברגע, בלי להרגיש אפילו. 

כרגע מרכינה ראש, מתרכזת בעבודה שלי כשכירה, משתדלת להתגבר על הר החובות התופח ומקווה למצוא מהר את התשובות.