החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יכלתי לארוז את הדברים שלי, למכור או למסור את מה שאני לא משתמשת בו, לקחת את החתול שלי ולעבור לדירה שלי.

יכלתי להתנתק מהמרכז ולעבור צפונה.

יכלתי להגיד- בשביל מה אני צריכה את זה. בשביל מה להישאר בדירה הזאת שעולה כל כך הרבה. ותאמינו לי, אומרים לי את זה הרבה.

בשביל מה את צריכה את זה, הם שואלים.

אבל בחרתי. אף אחד לא הכריח אותי. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרכה. בחרתי. זאת היתה בחירה מודעת, מושכלת, בדעה צלולה לחלוטין.

כי אני אוהבת את האזור, אוהבת את הדירה, אוהבת את העיר.

יכלתי להרים ידיים, ללכת לאזור הנוח, שבו יש לי משפחה, יש לי עבודה שרק מחכים שאחזור אליה, אפילו קצת מתחננים שאחזור,  עם אפס הוצאות כמעט.

יכלתי עכשיו להיות בדירה שלא עולה לי כלום ושום דבר. ורק לחסוך. לחיות כמו מלכה ולחסוך.

בחרתי להישאר כאן. בחרתי להלחם. אולי תגידו שזאת טפשות. אולי תגידו שהתחלקתי על השכל. יש כאלו שחושבים ככה.

אבל בחרתי.

וכן, לפעמים אני מסתכלת ואומרת למה, למה אני עושה את זה. הרי העסק שלי לא זז, אני מלאה בחרדות ופחדים שעוצרים אותי, אין שום הכנסה שנראית באופק וללכת לעבוד כשכירה זה לא בא בחשבון מבחינתי ואופס, כבר נגמר לי כל הכסף ששמתי בצד. עכשיו אני חיה על הלוואות.

ולמרות שלפעמים ממש לא מרגיש לי שאני נלחמת, יותר מתחפרת במיטה עד שכבר כואב לי הראש, אני כן נלחמת. כן יוצאת לחלק פלאיירים. כן חושבת על רעיונות חדשים. כן כותבת סטטוסים בפייסבוק.

ובחרתי כי כאן אני חופשיה. חופשיה באמת. כאן אף אחד לא אומר לי איך לחיות, מה לעשות, איך לשים את הדברים, מתי לקום, מתי ללכת לישון, עם מי לאכול ארוחת ערב. כאן אני חופשית לעשות מה שבא לי. ואם בא לי להישאר במיטה עד אחת, למרות שזה לא יקדם בשיט את העסק שלי, אז אני אשאר במיטה עד אחת.

בחרתי כי הקול הפנימי אומר לי שאני יכולה יותר מזה. שאני יכולה לאתגר את עצמי. בחרתי כי אני יודעת שבמקום הנוח לא צומחים, לא גדלים, נשארים תקועים. ולא בא לי להיות תקועה. בא לי לצמוח. בא לי לגדול. זה לא יקרה אם לא אאתגר את עצמי.

אז בחרתי. ואם בחרתי יש לי כוח.

והכל הפיך בחיים האלו.

להרים ידיים אני תמיד אוכל. ותמיד יש לי לאן ללכת. ותמיד יש לאן לחזור.

ואני כאן. וטוב לי כאן. גם כשרע, עדיין טוב לי. כי אני יודעת שהרע הזה זמני.

זה כאבי גדילה. זה הכל.

לילה טוב לכם.

אם פעם, כשהייתי בתיכון וקצת אחרי, הרגשתי שאני נתקלת בקירות כל הזמן ולא יכולה להתקדם לשום מקום, כי כל פעם שניסיתי להתקדם משהו חיצוני עצר אותי, היום הקירות היחידים שאני נתקלת בהם הם רק אלו שבתוכי.

ואם לפני כמה חודשים הייתי מסתכלת על העתיד ורואה חור שחור, היום קמתי, הסתכלתי על העתיד וגיליתי גן עדן של אפשרויות.

הכל פתוח בעצם. בגיל 35, יש לי הרבה יותר אפשרויות, ידע, משאבים, זמן וכוח מאשר היו לי בתיכון.

אז נכון, בתיכון לא היה לי את הקטע של מה יגידו עלי והייתי מסוגלת לעשות דברים שאני לא כל כך מסוגלת לעשות היום. או שנדמה לי שאני לא מסוגלת.

אבל בסדר, יש דברים אחרים.

ובאמת הכל פתוח. אני יכולה לבחור להיות שכירה, לעבוד משמונה עד חמש באיזה מקום, לקבל את היציבות ואת הביטחון הכוזב של המשכורת.

ואני יכולה לעבוד קשה, לשים את האגו שלי בצד, ולהצליח סוף סוף בעסק שלי.

אני יכולה לבחור ללכת ללמוד, לשנות שוב כיוון, ואז ללכת להיות שכירה כדי לממן את זה.

אני יכולה הכל, בעצם. טוב, כמעט. יש עדיין כמה מגבלות.

אבל מה שנחמד בחיים האלו- הכל הפיך

אני תמיד יכולה לשנות הכל ולהתחיל מהתחלה.

תמיד יכולה לארוז את עצמי ואת החתול שלי ולעבור צפונה. או אפילו לאנגליה. זה סיוט לעבור עם חתול לאנגליה כי שמים אותם בתא המטען? נו באמת, יש מאות אלפי חתולים וכלבים שעברו את זה במהלך השנים. החתול שלי עמיד, הוא ישרוד גם את זה.

תמיד יכולה לחזור להיות שכירה, תמיד יכולה להחליט שלא בא לי להיות לבד ולהכיר מישהי.

הכל הפיך. הכל ניתן לשינוי. ואפילו העץ שעומד נטוע במקום אחד גדל ומשתנה וצומח.

טוב, זה נכון כל זמן שאין ילדים. ילדים זה לא הפיך, אי אפשר להחזיר אותם לרחם. זאת אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת ושלא בא לי להיות אמא.

כרגע בעיקר סקרנית לגבי העתיד ומה אבחר לעשות בו.

כל מה שרציתי יש לי, ואם אין לי אני יכולה להשיג אותו.

יש לי משפחה נפלאה. שבזמן האחרון אני מגלה מחדש עד כמה.

יש לי חברות נפלאות, שכרגע עסוקות בלימודים.

יש לי חתול מקסים שבזמן האחרון ישן איתי במקום בחדר שלו.

יש לי דירה, להשקעה. זה לא משהו טריוויאלי בכלל.

יש לי דירה מקסימה בסביבה שקטה שאני גרה בה.

ואולי הכי חשוב- אני יכולה ללכת, יכולה לראות, כל החושים שלי פעילים..

ובשביל מישהי שעברה 4 שנים מחייה בלי יכולת ללכת, זה המון.

מה חסר? אהבה. ועבודה. ואת שני הדברים האלו אפשר להשיג. אפילו דיי בקלות.

מרגישה שלאט לאט אני סוגרת מעגל עם הבלוג הזה, שפתחתי אותו בתקווה שיום אחד אשב על המרפסת בבית שלי ולא בבית של אמא.

אז גם זה קרה. למרות שבדירה שאני גרה בה אין מרפסת.

כל מה שאין לי אפשר להשיג. ואם אין לי, אולי זה סימן שלא צריך להיות לי, כי אחרת היה לי.

אולי אני לא צריכה אהבה כרגע. אולי יש מספיק אהבה סביבי.

אולי אני לא צריכה עבודה כרגע, יש מספיק הזדמנויות ליצור עושר סביבי, רק צריך ליזום.

מה שצריך להיות שלי, מגיע אלי בסופו של דבר..

אז אין סיבה להיות בדיכאון. אין סיבה להיות בלחץ. זה במילא לא יעזור.

בנתיים אופטימית. שמישהו יזכיר לי את הפוסט הזה בפעם הבאה שאהיה בדיכאון בגלל איזו שטות.