החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שואלת את עצמי את השאלה הזאת לאחרונה, כמו שאלות נוספות כמו- מה עכשיו?

אוקיי, יש לי הכל. באמת. יש לי את כל מה שאני רוצה ואיך להשיג את כל מה שאני רוצה.

טפו טפו טפו. הכל בסדר. אין לי זוגיות, אבל אני לא רוצה אחת, אז זה בסדר.

מסתכלת על הבית שלי ולא חסר לי כלום. טוב נו, שואב אבק רובוטי יהיה נחמד.

ומדיח כלים ותנור נורמלי גם יהיו נחמדים יותר מהטוסטר אובן שיש לי עכשיו.

שטויות. מסתדרת מעולה עם מה שיש עכשיו.. ויש מספיק. לא חסר כלום.

רק צריך לדאוג להכנסה קבועה, כי בנתיים, משום מה, אני לא מצליחה להשכיר את הדירה.

ומה עכשיו באמת? מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה. יש הכל. אפילו קצת מפחדת להגיד את זה, כדי לא לפתוח עין, פה ושאר אברי גוף שעושים עין הרע.

מסתבר שכשעושים לרגע הפסקה מהרדיפה אחרי הדברים החומריים האלו של דירה, כסף, מכשירי חשמל, מעמד חברתי, פתאום המוח האנושי מתבלבל.

כי מה עכשיו? מה ימלא אותי עכשיו? בשביל מה לקום בבוקר?

להיות שכירה שוב? להמשיך להאבק על העסק המת שלי?

אז כן, חושבת אולי באמת לעבוד באיזה מוקד. אפילו שלחתי קצת קו"ח. לא מתה על הרעיון של לקבור את עצמי שוב 9 שעות מול מחשב, אבל במוקדים יש חבר'ה צעירים, וחבר'ה צעירים זה מה שאני צריכה עכשיו, וגם בעתיד האמת.

ואם אלך על מוקד מכירות אולי גם אזכה לשפר את המיומנות שלי, מה שיעזור לי גם כעצמאית, אז בית ספר שעוד משלמים לי עליו.

רציתי אמנם עבודה עם תזוזה, עבודה עם הגוף, אבל ראיתי מי הולך לעובד במחסן. אחלה אנשים, באמת, רק לא אנשים שיש לי איתם שפה משותפת או משהו שיוכל לצמוח לחברות טובה בסוף.

אז האם זה שיש לי הכל אומר שאני מצליחה? אין לי זוגיות, אין לי תלוש משכורת קבוע, אני חיה על הלוואות כרגע. כי נגמר הכסף שהיה לי בצד לשכ"ד. אז זה אומר שאני מצליחה?

מצד שני, יש מישהו שלא חי על הלוואות?

ולא שואלת ממקום של דאון, אלא ממקום עוצמתי של כוח, של ידיעה שהכל בסדר, שאין מה לרדוף. שאני קמה בבוקר ואני חופשיה לעשות מה שבא לי, בלי רגשות אשמה ובלי חרטות.

בתכל'ס, גם אין לי סיבה להיות בדאון. כי הכל בסדר. באמת.

רק השאלות האלו שמחפשות תשובה קצת מציקות לי. אבל גם התשובות יבואו.. בסוף .

אם פעם, כשהייתי בתיכון וקצת אחרי, הרגשתי שאני נתקלת בקירות כל הזמן ולא יכולה להתקדם לשום מקום, כי כל פעם שניסיתי להתקדם משהו חיצוני עצר אותי, היום הקירות היחידים שאני נתקלת בהם הם רק אלו שבתוכי.

ואם לפני כמה חודשים הייתי מסתכלת על העתיד ורואה חור שחור, היום קמתי, הסתכלתי על העתיד וגיליתי גן עדן של אפשרויות.

הכל פתוח בעצם. בגיל 35, יש לי הרבה יותר אפשרויות, ידע, משאבים, זמן וכוח מאשר היו לי בתיכון.

אז נכון, בתיכון לא היה לי את הקטע של מה יגידו עלי והייתי מסוגלת לעשות דברים שאני לא כל כך מסוגלת לעשות היום. או שנדמה לי שאני לא מסוגלת.

אבל בסדר, יש דברים אחרים.

ובאמת הכל פתוח. אני יכולה לבחור להיות שכירה, לעבוד משמונה עד חמש באיזה מקום, לקבל את היציבות ואת הביטחון הכוזב של המשכורת.

ואני יכולה לעבוד קשה, לשים את האגו שלי בצד, ולהצליח סוף סוף בעסק שלי.

אני יכולה לבחור ללכת ללמוד, לשנות שוב כיוון, ואז ללכת להיות שכירה כדי לממן את זה.

אני יכולה הכל, בעצם. טוב, כמעט. יש עדיין כמה מגבלות.

אבל מה שנחמד בחיים האלו- הכל הפיך

אני תמיד יכולה לשנות הכל ולהתחיל מהתחלה.

תמיד יכולה לארוז את עצמי ואת החתול שלי ולעבור צפונה. או אפילו לאנגליה. זה סיוט לעבור עם חתול לאנגליה כי שמים אותם בתא המטען? נו באמת, יש מאות אלפי חתולים וכלבים שעברו את זה במהלך השנים. החתול שלי עמיד, הוא ישרוד גם את זה.

תמיד יכולה לחזור להיות שכירה, תמיד יכולה להחליט שלא בא לי להיות לבד ולהכיר מישהי.

הכל הפיך. הכל ניתן לשינוי. ואפילו העץ שעומד נטוע במקום אחד גדל ומשתנה וצומח.

טוב, זה נכון כל זמן שאין ילדים. ילדים זה לא הפיך, אי אפשר להחזיר אותם לרחם. זאת אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת ושלא בא לי להיות אמא.

כרגע בעיקר סקרנית לגבי העתיד ומה אבחר לעשות בו.

כל מה שרציתי יש לי, ואם אין לי אני יכולה להשיג אותו.

יש לי משפחה נפלאה. שבזמן האחרון אני מגלה מחדש עד כמה.

יש לי חברות נפלאות, שכרגע עסוקות בלימודים.

יש לי חתול מקסים שבזמן האחרון ישן איתי במקום בחדר שלו.

יש לי דירה, להשקעה. זה לא משהו טריוויאלי בכלל.

יש לי דירה מקסימה בסביבה שקטה שאני גרה בה.

ואולי הכי חשוב- אני יכולה ללכת, יכולה לראות, כל החושים שלי פעילים..

ובשביל מישהי שעברה 4 שנים מחייה בלי יכולת ללכת, זה המון.

מה חסר? אהבה. ועבודה. ואת שני הדברים האלו אפשר להשיג. אפילו דיי בקלות.

מרגישה שלאט לאט אני סוגרת מעגל עם הבלוג הזה, שפתחתי אותו בתקווה שיום אחד אשב על המרפסת בבית שלי ולא בבית של אמא.

אז גם זה קרה. למרות שבדירה שאני גרה בה אין מרפסת.

כל מה שאין לי אפשר להשיג. ואם אין לי, אולי זה סימן שלא צריך להיות לי, כי אחרת היה לי.

אולי אני לא צריכה אהבה כרגע. אולי יש מספיק אהבה סביבי.

אולי אני לא צריכה עבודה כרגע, יש מספיק הזדמנויות ליצור עושר סביבי, רק צריך ליזום.

מה שצריך להיות שלי, מגיע אלי בסופו של דבר..

אז אין סיבה להיות בדיכאון. אין סיבה להיות בלחץ. זה במילא לא יעזור.

בנתיים אופטימית. שמישהו יזכיר לי את הפוסט הזה בפעם הבאה שאהיה בדיכאון בגלל איזו שטות.