החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כל מה שרציתי יש לי, ואם אין לי אני יכולה להשיג אותו.

יש לי משפחה נפלאה. שבזמן האחרון אני מגלה מחדש עד כמה.

יש לי חברות נפלאות, שכרגע עסוקות בלימודים.

יש לי חתול מקסים שבזמן האחרון ישן איתי במקום בחדר שלו.

יש לי דירה, להשקעה. זה לא משהו טריוויאלי בכלל.

יש לי דירה מקסימה בסביבה שקטה שאני גרה בה.

ואולי הכי חשוב- אני יכולה ללכת, יכולה לראות, כל החושים שלי פעילים..

ובשביל מישהי שעברה 4 שנים מחייה בלי יכולת ללכת, זה המון.

מה חסר? אהבה. ועבודה. ואת שני הדברים האלו אפשר להשיג. אפילו דיי בקלות.

מרגישה שלאט לאט אני סוגרת מעגל עם הבלוג הזה, שפתחתי אותו בתקווה שיום אחד אשב על המרפסת בבית שלי ולא בבית של אמא.

אז גם זה קרה. למרות שבדירה שאני גרה בה אין מרפסת.

כל מה שאין לי אפשר להשיג. ואם אין לי, אולי זה סימן שלא צריך להיות לי, כי אחרת היה לי.

אולי אני לא צריכה אהבה כרגע. אולי יש מספיק אהבה סביבי.

אולי אני לא צריכה עבודה כרגע, יש מספיק הזדמנויות ליצור עושר סביבי, רק צריך ליזום.

מה שצריך להיות שלי, מגיע אלי בסופו של דבר..

אז אין סיבה להיות בדיכאון. אין סיבה להיות בלחץ. זה במילא לא יעזור.

בנתיים אופטימית. שמישהו יזכיר לי את הפוסט הזה בפעם הבאה שאהיה בדיכאון בגלל איזו שטות.

לא הגיוני שאני רוצה משהו שלא קיים.

חייבת להיות אי שם בארץ מישהי שתהיה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני מחפשת.

חייבת להיות אי שם בארץ מישהי שתהיה מלאה עם מראה אירופאי, שלא תרצה ילדים, או לפחות שתהיה פתוחה לרעיון של אימוץ, שתהיה עמוקה ברמות של שיחות של שעות, ושאהיה הטעם שלה. אה, ושתדבר עברית, כי האנגלית שלי על הפנים.

מצאתי קרוב, כל כך קרוב, אבל לא זה. כי אני לא הטעם שלה, אז זה לא זה.

חוץ מזה שהיא רוצה ילדים.

איך ייתכן שבאף אתר הכרויות אין מישהי כזאת? או שכולן מתביישות להצהיר את זה שהן לא רוצות ילדים, או שפשוט אין.

אבל חייבת להיות. סטטיסטית זה לא הגיוני שאין.

אז למה לוקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותה? איפה את מתחבאת, אישה שלי?

וכשאמצא אותה, אני רוצה להיות מסוגלת לפרנס אותה. כי זה הצד הגברי שבי.

ולכן זאת המטרה שלי.

רק שאמצא אותה כבר, לעזעזל.

כולן בארץ הזאת כל כך לחוצות ילדים?

זאת הסיבה העיקרית שאני רוצה לעבור לאנגליה.

מרגישה שפשוט אין לי סיכוי להכיר בארץ מישהי שתהיה הטעם שלי ולא תרצה ילדים.

מסתכלת קדימה על העשור הקרוב ורואה שיממון חברתי וזוגי.

ולא עוזר שאני אומרת לעצמי שיש נשים שלא רוצות ילדים, לא עוזר שאני אומרת לעצמי שאני רק צריכה לאהוב את עצמי.

לא עוזר כלום.

מה הטעם להישאר כאן? בשביל מה?

בשביל למצוא את עצמי עוד חמש שנים במצב הזה בדיוק?

אבל אז אני חושבת על זה שאירופה מתאסלמת בקצב מהיר ושעוד שנה שנתיים אני לא ארגיש בטוחה שם.

וחושבת על כל מה שצריך לעשות כדי אולי להצליח להעביר את החתול המקסים שלי לשם, שזה סיוט בפני עצמו.

וחושבת על האנגלית שלי ועל סיטואציה שיקרה לי שם משהו ואצטרך להסביר באנגלית הרצוצה שלי מה יש לי.

מרגישה תקועה.

לא מוצאת את עצמי.

ונמאס לי.