החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

להתחיל לשפר את האנגלית שלי דחוף.

מתחילה לחשוב ברצינות על קשר טרנס אנטלנטי, כי מה הסיכוי למצוא בארץ מישהי שתהיה הטעם שלי ואני שלה?

אפסי כמעט. מצאתי שתיים. ואצל שתיהן זה לא היה הדדי מבחינתן.

מסתכלת באפליקציה שהורדתי וכמעט כל אחת רביעית מחו"ל היא הטעם שלי..

לא יודעת אם זה בגלל שבחו"ל יש מן הסתם הרבה יותר נשים או בגלל שבארץ הרזון כל כך קדוש לעומת חו"ל, או שניהם יחד.

רק לא יודעת אם באמת יש לי חשק עכשיו לקשר כזה, כי זה דיי מסובך.

מקווה עדיין למצוא אותה פה בארץ.

מה שכן, קצת מנסה לצאת מהקופסה שלי, להכיר נשים שהן גם לא הטעם שלי ב100 אחוז. בעיקר כדי להרחיב את המעגל החברתי שלי. הזוגיות כבר תבוא משם.

שבוע מעניין עובר עלי. בנתיים מרוצה ממנו ומחכה למדורה מחר.

החלטתי שהשנה בא לי לתת בראש לכל הפחדים שלי.

ואז שמתי לב שיש לי בעצם רק פחד אחד בלבד, שמשפיע עלי בכל התחומים והוא השורש של הכל.

מה יגידיו.

זה הכל. זה כל העניין.

מה יגידו על זה שאני גרה בדירת 4 חדרים.

מה יגידו על זה שאני נמשכת רק למלאות. ורצוי גם נמוכות.

מה יגידו על המוצרים שאני משווקת.

מה יגידו על העיסוי שאני עושה.

מה יגידו על זה שהדירה שלי מלאה בשערות של חתול, הרי זה דיי דוחה.

מה יגידו על הפנים שלי, שעדיין יש עליהם חצ'קונים בגיל 34, משל הייתי תיכוניסטית.  (רק לאחרונה גיליתי שזה בגלל עודף טוסטסטרון)

מה יגידו על הצלקת שלי.

מה יגידו על החברות שלי.

בקיצור, מה יגידו.

איך משחררים את החרא הזה?

טוב, את זה נשאר לי לגלות.

מאז שעברתי, אין לי אינטרנט. פשוט אין לי זמן לסדר והאמת שאני גם לא כזה רוצה.

הדבר האחרון שאני רוצה אחרי שאני חוזרת הביתה מיום שלם של עבודה מול מחשב זה לראות עוד מחשב.

אז אני שוקלת לבטל את האינטרנט ופשוט לקנות טבלט, כי מסתבר שלא משתלם לתקן. עכשיו אני אצל אמא אז יש אינטרנט נורמלי.

הדירה שלי מדהימה. אני מרגישה כמו בארמון. יש לה חסרונות כמובן. והחתול המסכן שלי סגור בחדר כל פעם שאני יוצאת. פשוט כי הוא שורט לי רהיטים ויש חלון אחד בלי תריסים, שאני מפחדת שהוא ילמד לפתוח וליפול מקומה שלישית זה לא נחמד, אפילו שהוא חתול ויש לו תשע נשמות. 

לגבי העבודה, אני עוד בהתלבטות. שוב הרבה שעות, שוב בישיבה. צריכה לראות את המשכורת ולהחליט. בכל מקרה יש לי עוד חודשיים להחליט, כי 3 חודשים זה ניסיון.

האנשים אחלה, יש אווירה טובה. אבל נמאס לי להגיע הביתה ולא להרגיש את הרגליים בגלל הישיבה.

ומצד שני, גם נמאס לי להחליף עבודות. זאת העבודה השלישית שלי השנה ונשבר לי. קשה לי להיות שכירה, אבל אני חייבת כדי לכסות את החובות שלי.

אז בנתיים אני שם, עם כל הקושי ואחליט אחרי החג מה לעשות.

העבודה עצמה לא קשה, אבל יש עומס, בעיקר עכשיו לפני החג. והבנות שעובדות איתי מלחיצות ממש, כאילו מי ישמע זה עניין של חיים ומוות.

כל זה אומר אפס זמן לחיי חברה, כי אני מגיעה הביתה בשבע במקרה הטוב ולא בא לי כלום חוץ מלהיות עם החתול שלי.

איך מכירים חברות חדשות במצב כזה? אלוהים יודע.

המיקום שלי מעולה. רבע שעה הליכה ממועדון סנוקר שאני אוהבת להיות בו, רבע שעה הליכה מכל המסעדות והקניות שבעולם.

רק שאין לי זמן להנות מכל זה כי אני כל החיים בעבודה. זה מה שאני שונאת בלהיות שכירה. ועוד משרה מלאה פלוס.

מצד אחד בא לי לעזוב הכל ולהתמקד שוב בעסק שלי, שיש לי כמה רעיונות חדשים ומדליקים לגביו. מצד שני, אני צריכה כסף. ואני צריכה גם לצאת מהבית.

אז אולי לא מתאימה לי משרה מלאה. אולי אני צריכה לחפש עבודה של 3 פעמים בשבוע. אבל זה אומר פחות כסף ויותר זמן שייקח לי לכסות את החובות.

אין לי אפילו זמן להשתלט על הסדר בבית, כי מאז שעברתי אני רק עובדת. אז כל יום אני מסדרת ארגז או שנים, אבל עדיין זה לא נגמר.

בנתיים באופן כללי טוב לי. רק שנורא בודד לי למרות שאני מוקפת כל היום באנשים.

מה שכן, שמתי עין על מישהי מהעבודה. מה חבל שדי מהר גיליתי שהיא נשואה טריה. אז לא רלוונטי. אבל נחמד שחזרתי לענינים.

ובנימה אופטימית זאת, שבת שלום לכם, עד הפעם הבאה שיהיה לי אינטרנט נורמלי.