החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

החלטתי שהשנה בא לי לתת בראש לכל הפחדים שלי.

ואז שמתי לב שיש לי בעצם רק פחד אחד בלבד, שמשפיע עלי בכל התחומים והוא השורש של הכל.

מה יגידיו.

זה הכל. זה כל העניין.

מה יגידו על זה שאני גרה בדירת 4 חדרים.

מה יגידו על זה שאני נמשכת רק למלאות. ורצוי גם נמוכות.

מה יגידו על המוצרים שאני משווקת.

מה יגידו על העיסוי שאני עושה.

מה יגידו על זה שהדירה שלי מלאה בשערות של חתול, הרי זה דיי דוחה.

מה יגידו על הפנים שלי, שעדיין יש עליהם חצ'קונים בגיל 34, משל הייתי תיכוניסטית.  (רק לאחרונה גיליתי שזה בגלל עודף טוסטסטרון)

מה יגידו על הצלקת שלי.

מה יגידו על החברות שלי.

בקיצור, מה יגידו.

איך משחררים את החרא הזה?

טוב, את זה נשאר לי לגלות.

עזבתי את הצפון כי חשבתי שבמרכז יהיה לי יותר קל, חברתית וכלכלית ואישית. חשבתי שבמרכז אוכל להתפתח יותר.

בפועל קרה בדיוק ההפך.

הנה אני, בגיל 34 עוד מעט 35, בעיר שאני כל כך אוהבת, בלי חברות, בלי כסף כמעט, עם עסק שאני מצליחה להביא 2 לקוחות בחודש בקושי. החודש גם את זה לא. עדיין לא.

כל מה שיש לי ווירטואלי.

עוד מעט אני אגור בתוך מחשב וזהו.

אז בשביל מה עזבתי את הצפון? בשביל זה?

לילה קשה עבר על כוחותינו. חשבתי על המטרות שלי שהיו לי כשעזבתי את הצפון.. ואיפה אני ואיפה המטרות האלו.

בחיים לא הייתי במצב הזה. תמיד היו לי חברות טובות שהייתי לא רק מדברת איתן בטלפון אלא נו, חברות.

גם במצב כלכלי כזה לא הייתי. נכון, כבר היה יותר גרוע. כבר היה מקרה שנעזרתי בחברה טובה שהיתה לי אז כדי לגמור את החודש.

אני במצב טוב יחסית, אבל לא צומחת. תקועה באותו מצב מאז שהתפטרתי. ואני כבר שנה שלמה רק עצמאית.

לקחתי צעד אחורה. מהכל. וחישבתי מסלול מחדש.

וכבר הגעתי לכמה החלטות.

הגעתי למסקנה שמה שעוצר אותי בעסק זה בעיקר החשש שהוא ישתלט עלי. זאת אומרת, כרגע אני ממש נהנית מכל טיפול שאני מעבירה, כי כרגע זה כל כך מעט. זה כאילו משהו שאני עושה לנפש, כי זה כיף לי ואני מחוברת לזה. ואם זה יהפוך לעבודה של ממש.. אולי אני אאבד את ההנאה הזאת. אין לי מושג איך ארגיש אם אצטרך לעשות 4 טיפולים ביום, שזה היעד שלי.

חוץ מזה, גם המרדף הזה אחרי כל מטופלת מעייף אותי. אני משקיעה המון אנרגיה בשיווק. ובסוף הן נעלמות אחרי טיפול אחד, מקסימום שניים.

אז החלטתי ללמוד אימון. כבר עשיתי כמה טלפונים ונראה לי שדיי נסגרתי על מקום, שגם מוכר על ידי לשכת המאמנים. רק צריכה לראות איך אני מסדרת את זה כלכלית, כי זה לא זול.

המטרה שלי היא לשלב אימון גוף נפש, במטרה לעזור לנשים להרגיש טוב עם הגוף שלהן, להתיידד איתו. ודרך אימון אני אוכל לכוון את זה למשהו תהליכי, כמו שרציתי מההתחלה.

ותוך כדי התהליך אני אתיידד גם עם הגוף שלי. מן הסתם.

וככה אני גם אוכל לעבוד עם יחסית מעט נשים בחודש, כי זה יהיה תהליכי.

הגעתי גם למסקנה שאני לא רוצה לעבור לצפון. למרות ששם יש לי הכל ופה אין לי כלום. כי זה יהיה הודאה בכישלון, לא רק בעסק, אלא בהכל.

אני רוצה לבנות לי פה חיים.

גם אם זה אומר ללכת לעבוד כשכירה.

היום בערב הולכת להופעה של מישהי שאני מכירה כבר שנים. יהיה קשה כי אני לא מסוגלת לשמוע עברית בתקופה הזאת, אבל מזמן לא ראיתי אותה ויהיו שם אנשים שאני מכירה ובטוח יהיה נחמד איתם. 

בהצלחה לי.

פשוט מאוד, להגיד שאת רוצה לאמץ. במילא זה עולה כל כך הרבה כסף וכרוך בכל כך הרבה בדיקות, שהסיכוי שלך לאמץ הוא בערך כמו הסיכוי למצוא אח שלא ידעת עליו כי אבא שלך נתן תרומת זרע פעם. כלומר, קיים, אבל נמוך. 

ואני באמת רוצה לאמץ אבל אף אדם שפוי לא ייתן למישהי שמקבלת קצבה לאמץ. בעיקר כשאותה מישהי תהיה מתישהו בעתיד נשואה לאישה. 

אז זה המתכון הבדוק להוצאת המשפחה מהרחם ולהורדת ה'בקקוב אצלך' מהתפריט- אני פשוט אומרת שאני רוצה לאמץ כי יש כל כך הרבה ילדים בלי אהבה בעולם הזה, שזה חבל להביא עוד. ובכנות אני באמת רוצה אבל לא יכולה. חבל.או שלא.

ובלי קשר, נראה לי שמצאתי מכון כושר. יום ראשון אלך לשם להרשם. יש שם גם בריכה והמחיר שלהם סביר. גם מישהי מעהבודה המליצה לי על מישהי שמעבירה סדנאות משחק בקבוצות אצלה בבית, אז אברר גם את זה בראשון. חוץ מזה בודדד לי להחריד ומזל שיש את החתול המתוק שלי שמציל אותי עם החיבוקים שלו.

ובנימה זאת, אלך להתקלח.