החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

עברתי על הארגזים.  חצי שייך לאחותי בכלל.  מה ששייך לי חצי זרקתי למחזור.  זה די מוזר לחשוב על זה שחצי מהעבר שלי מסתובב עכשיו באיזו משאית כזו שאוספת את כל מה שאנשים זורקים למחזור. 

גורם לי לתהות בשביל מה השקעתי אם בסוף הכל הולך לפח..  והיו שם עבודות מושקעות ממש..  הייתי חננה ביסודי. 

היה לי ממש קשה לזרוק דברים כאלו.  אני טיפוס שנקשר לדברים.  והיה קשה גם לעבור עליהם.  כל מיני דברים ששכחתי או הדחקתי ופתאום להתקל בהם ככה. 

מה שנשאר הולך חזרה לארגז,  שאשים בארון.  וזהו. 

מעניין אם האנשים האלו שעובדים במחזור גם ממיינים את הכל.  או שבדרך זה נגרס במשאית.  מעניין מה אפשר ללמוד על אנשים מהדברים שהם זורקים למחזור. 

ובלי קשר,  כל הבעסה,  המחשב שלי שבק חיים והוא יחסית חדש.  הטכנאי מחשבים שרציתי לעשות איתו בארטר לא עונה לי אז עכשיו אני אצטרך למצוא טכנאי אחר. 

עברתי על ההודעות שלי בפייסבוק וגיליתי הודעה ממישהי בכיתה שלי, ששלחה לי הודעה לפני שנה בערך על פגישת מחזור. 

האמת, מרגיש לי קצת פספוס שלא ראיתי את ההודעה בזמן, או לא יודעת למה לא הגבתי לה חזרה. 

מצד אחד- היה דווקא נחמד לראות פתאום את כולם, אחרי שנים  של נתק, ולראות מה כל אחד עושה בחיים בנתיים. 

מצד שני- למה זה טוב? שנים של נתק, אז מה אכפת לי מקבוצת אנשים שפעם למדו איתי ותכלס לא ממש אהבתי את רובם? 

ניסיתי לחפש אותה בפייסבוק (פעם היא היתה בחברים שלי והיא כנראה הסירה אותי או משהו כזה) ולא מצאתי, וגם לא אנשים אחרים שלמדו איתי. 

קצת תחושת פספוס שכזאת. אולי תהיה עוד פגישה.