החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יכלתי לארוז את הדברים שלי, למכור או למסור את מה שאני לא משתמשת בו, לקחת את החתול שלי ולעבור לדירה שלי.

יכלתי להתנתק מהמרכז ולעבור צפונה.

יכלתי להגיד- בשביל מה אני צריכה את זה. בשביל מה להישאר בדירה הזאת שעולה כל כך הרבה. ותאמינו לי, אומרים לי את זה הרבה.

בשביל מה את צריכה את זה, הם שואלים.

אבל בחרתי. אף אחד לא הכריח אותי. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרכה. בחרתי. זאת היתה בחירה מודעת, מושכלת, בדעה צלולה לחלוטין.

כי אני אוהבת את האזור, אוהבת את הדירה, אוהבת את העיר.

יכלתי להרים ידיים, ללכת לאזור הנוח, שבו יש לי משפחה, יש לי עבודה שרק מחכים שאחזור אליה, אפילו קצת מתחננים שאחזור,  עם אפס הוצאות כמעט.

יכלתי עכשיו להיות בדירה שלא עולה לי כלום ושום דבר. ורק לחסוך. לחיות כמו מלכה ולחסוך.

בחרתי להישאר כאן. בחרתי להלחם. אולי תגידו שזאת טפשות. אולי תגידו שהתחלקתי על השכל. יש כאלו שחושבים ככה.

אבל בחרתי.

וכן, לפעמים אני מסתכלת ואומרת למה, למה אני עושה את זה. הרי העסק שלי לא זז, אני מלאה בחרדות ופחדים שעוצרים אותי, אין שום הכנסה שנראית באופק וללכת לעבוד כשכירה זה לא בא בחשבון מבחינתי ואופס, כבר נגמר לי כל הכסף ששמתי בצד. עכשיו אני חיה על הלוואות.

ולמרות שלפעמים ממש לא מרגיש לי שאני נלחמת, יותר מתחפרת במיטה עד שכבר כואב לי הראש, אני כן נלחמת. כן יוצאת לחלק פלאיירים. כן חושבת על רעיונות חדשים. כן כותבת סטטוסים בפייסבוק.

ובחרתי כי כאן אני חופשיה. חופשיה באמת. כאן אף אחד לא אומר לי איך לחיות, מה לעשות, איך לשים את הדברים, מתי לקום, מתי ללכת לישון, עם מי לאכול ארוחת ערב. כאן אני חופשית לעשות מה שבא לי. ואם בא לי להישאר במיטה עד אחת, למרות שזה לא יקדם בשיט את העסק שלי, אז אני אשאר במיטה עד אחת.

בחרתי כי הקול הפנימי אומר לי שאני יכולה יותר מזה. שאני יכולה לאתגר את עצמי. בחרתי כי אני יודעת שבמקום הנוח לא צומחים, לא גדלים, נשארים תקועים. ולא בא לי להיות תקועה. בא לי לצמוח. בא לי לגדול. זה לא יקרה אם לא אאתגר את עצמי.

אז בחרתי. ואם בחרתי יש לי כוח.

והכל הפיך בחיים האלו.

להרים ידיים אני תמיד אוכל. ותמיד יש לי לאן ללכת. ותמיד יש לאן לחזור.

ואני כאן. וטוב לי כאן. גם כשרע, עדיין טוב לי. כי אני יודעת שהרע הזה זמני.

זה כאבי גדילה. זה הכל.

לילה טוב לכם.

שואלת את עצמי את השאלה הזאת לאחרונה, כמו שאלות נוספות כמו- מה עכשיו?

אוקיי, יש לי הכל. באמת. יש לי את כל מה שאני רוצה ואיך להשיג את כל מה שאני רוצה.

טפו טפו טפו. הכל בסדר. אין לי זוגיות, אבל אני לא רוצה אחת, אז זה בסדר.

מסתכלת על הבית שלי ולא חסר לי כלום. טוב נו, שואב אבק רובוטי יהיה נחמד.

ומדיח כלים ותנור נורמלי גם יהיו נחמדים יותר מהטוסטר אובן שיש לי עכשיו.

שטויות. מסתדרת מעולה עם מה שיש עכשיו.. ויש מספיק. לא חסר כלום.

רק צריך לדאוג להכנסה קבועה, כי בנתיים, משום מה, אני לא מצליחה להשכיר את הדירה.

ומה עכשיו באמת? מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה. יש הכל. אפילו קצת מפחדת להגיד את זה, כדי לא לפתוח עין, פה ושאר אברי גוף שעושים עין הרע.

מסתבר שכשעושים לרגע הפסקה מהרדיפה אחרי הדברים החומריים האלו של דירה, כסף, מכשירי חשמל, מעמד חברתי, פתאום המוח האנושי מתבלבל.

כי מה עכשיו? מה ימלא אותי עכשיו? בשביל מה לקום בבוקר?

להיות שכירה שוב? להמשיך להאבק על העסק המת שלי?

אז כן, חושבת אולי באמת לעבוד באיזה מוקד. אפילו שלחתי קצת קו"ח. לא מתה על הרעיון של לקבור את עצמי שוב 9 שעות מול מחשב, אבל במוקדים יש חבר'ה צעירים, וחבר'ה צעירים זה מה שאני צריכה עכשיו, וגם בעתיד האמת.

ואם אלך על מוקד מכירות אולי גם אזכה לשפר את המיומנות שלי, מה שיעזור לי גם כעצמאית, אז בית ספר שעוד משלמים לי עליו.

רציתי אמנם עבודה עם תזוזה, עבודה עם הגוף, אבל ראיתי מי הולך לעובד במחסן. אחלה אנשים, באמת, רק לא אנשים שיש לי איתם שפה משותפת או משהו שיוכל לצמוח לחברות טובה בסוף.

אז האם זה שיש לי הכל אומר שאני מצליחה? אין לי זוגיות, אין לי תלוש משכורת קבוע, אני חיה על הלוואות כרגע. כי נגמר הכסף שהיה לי בצד לשכ"ד. אז זה אומר שאני מצליחה?

מצד שני, יש מישהו שלא חי על הלוואות?

ולא שואלת ממקום של דאון, אלא ממקום עוצמתי של כוח, של ידיעה שהכל בסדר, שאין מה לרדוף. שאני קמה בבוקר ואני חופשיה לעשות מה שבא לי, בלי רגשות אשמה ובלי חרטות.

בתכל'ס, גם אין לי סיבה להיות בדאון. כי הכל בסדר. באמת.

רק השאלות האלו שמחפשות תשובה קצת מציקות לי. אבל גם התשובות יבואו.. בסוף .

אם פעם, כשהייתי בתיכון וקצת אחרי, הרגשתי שאני נתקלת בקירות כל הזמן ולא יכולה להתקדם לשום מקום, כי כל פעם שניסיתי להתקדם משהו חיצוני עצר אותי, היום הקירות היחידים שאני נתקלת בהם הם רק אלו שבתוכי.

ואם לפני כמה חודשים הייתי מסתכלת על העתיד ורואה חור שחור, היום קמתי, הסתכלתי על העתיד וגיליתי גן עדן של אפשרויות.

הכל פתוח בעצם. בגיל 35, יש לי הרבה יותר אפשרויות, ידע, משאבים, זמן וכוח מאשר היו לי בתיכון.

אז נכון, בתיכון לא היה לי את הקטע של מה יגידו עלי והייתי מסוגלת לעשות דברים שאני לא כל כך מסוגלת לעשות היום. או שנדמה לי שאני לא מסוגלת.

אבל בסדר, יש דברים אחרים.

ובאמת הכל פתוח. אני יכולה לבחור להיות שכירה, לעבוד משמונה עד חמש באיזה מקום, לקבל את היציבות ואת הביטחון הכוזב של המשכורת.

ואני יכולה לעבוד קשה, לשים את האגו שלי בצד, ולהצליח סוף סוף בעסק שלי.

אני יכולה לבחור ללכת ללמוד, לשנות שוב כיוון, ואז ללכת להיות שכירה כדי לממן את זה.

אני יכולה הכל, בעצם. טוב, כמעט. יש עדיין כמה מגבלות.

אבל מה שנחמד בחיים האלו- הכל הפיך

אני תמיד יכולה לשנות הכל ולהתחיל מהתחלה.

תמיד יכולה לארוז את עצמי ואת החתול שלי ולעבור צפונה. או אפילו לאנגליה. זה סיוט לעבור עם חתול לאנגליה כי שמים אותם בתא המטען? נו באמת, יש מאות אלפי חתולים וכלבים שעברו את זה במהלך השנים. החתול שלי עמיד, הוא ישרוד גם את זה.

תמיד יכולה לחזור להיות שכירה, תמיד יכולה להחליט שלא בא לי להיות לבד ולהכיר מישהי.

הכל הפיך. הכל ניתן לשינוי. ואפילו העץ שעומד נטוע במקום אחד גדל ומשתנה וצומח.

טוב, זה נכון כל זמן שאין ילדים. ילדים זה לא הפיך, אי אפשר להחזיר אותם לרחם. זאת אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת ושלא בא לי להיות אמא.

כרגע בעיקר סקרנית לגבי העתיד ומה אבחר לעשות בו.