החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שבת בערב, משעמם לי בטירוף.

אז מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי יכולה?

בטח אחת מהאופציות הבאות:

- מתופפת במערכת שלי. (זאת שעדיין אין לי). 

- משחקת ביליארד במועדון ביליארד כלשהו בת"א. עם חברות.

- יושבת עם חברה במקס ברנר על ארוחת שוקלד שחיתות. 

- הייתי באמצע אירוח של קבוצת נשים בבית שלי, בסלון.

- מתכרבלת עם איזושהי בת זוג (מלאה ויפה), במיטה מול סרט, שמוקרן בעזרת מקרן על הקיר.

- קונה כרטיס טיסה לאנגליה. טוב, את זה אני יכולה לעשות. לא רוצה.

- סתם יושבת עם חברה בבית שלי, מתקשקשות על החיים.

- תופרת משהו במכונת תפירה שלי.

למה אני לא יכולה לעשות את זה?

- אין לי מערכת, כי עדיין לא עברתי דירה. 

- כל החברות שלי תקועות באיזה משהו אחר, ואף אחת לא יכולה לבוא למועדון ביליארד היום בת"א.

- כנ"ל על מקס ברנר.

- עדיין לא עברתי דירה, אז אני לא יכולה לארח שום קבוצת נשים.

- אין לי בת זוג, ואין לי עדיין מקרן.

- טוב, כמו שכתבתי, אני אל רוצה. כל עוד דעאש האלו מסתובבים, אני לא נוסעת לשום חו"ל.

- שוב, עדיין לא עברתי וכל החברות שלי תקועות במשהו.

- כנ"ל, עדיין לא עברתי, אז אני לא באמת יכולה לתפור משהו עכשיו.

זה לא עזר להפיג את השיעמום. לא נורא.

מרוב שיעמום אני שוקלת להוריד סיכומים של האו"פ וללמוד, למרות שאני לא סטודנטית.

מרץ, תגיע כבר!!!

נמאס לי להיות הכבשה השחורה במשפחה.

זאת שאף פעם לא סומכים עליה.

זאת שאף פעם לא ברור מה היא עושה.

זאת שלא ברור מה יהיה איתה עוד עשר שנים. או חמש.

זאת שכמעט לא מדברים איתה במפגשים.

אחותי חזרה מחו"ל.

קרובי משפחה היו פה. שעה שלמה דיברו רק על הטיול של אחותי.

נכון, בסדר, היא היתה במדינות שיש מה לדבר עליהן.

אבל בכל זאת, חיכיתי לרגע שישאלו מה איתי. אז שאלו אם חזרתי מהצפון. אמרתי שכן. 

שמצאתי דירה פה בעיר.

וזהו. שום שאלה על העיסוק שלי, על התוכניות שלי. נאדה.

כאילו זה לא שינה הרבה אם הייתי שם או לא הייתי שם באותו רגע. 

ודווקא עכשיו, כשיש לי את כל הדברים המעניינים שקורים לי בעסק, כשיש איזושהי תנופה, אני כן רוצה קצת להשוויץ.

אפילו שלאדם מהיישוב, כזה שלא מבין באינטרנט, לא יהיה כזה ברור מה אני עושה.

ואגב העסק שלי, היום מילאתי את הקבלה האחרונה בפנקס. הללויה.

וגם כן הקרובת משפחה הזאת, צבועה. מנשקת אנשים לשלום באוויר. כאילו מה?

ולא רק אותי מסתבר, כי בהתחלה לקחתי את זה אישית.

כנראה שלא סתם אני לא בקשר איתם.

ואם כבר נמאס לי מזה, אז נמאס לי מזה שאני עדיין מחפשת אותה.

ושאני עדיין לפעמים עושה גוגל על השם שלה.

ושעדיין מעניין אותי מה קורה איתה.

ושאני עדיין בכלל חושבת עליה.

ואני יודעת שזה רק בגלל שאין לי שום דבר אחר. ושאני מתגעגעת נורא לתחושה.

אפילו שלא היינו זוג.

אבל עדיין. נמאס לי מזה. זה מרגיש לי נורא. אני שונאת את עצמי על זה.

וזה עדיין קורה. וזה נמאס.

עד שאני כבר רוצה לצאת בשישי, אין אף אחת שיכולה או רוצה לבוא.

ולא בא לי ללכת לבד, כי בא לי משחק פול במקום ספציפי שאני מכירה. 

אני צריכה חברות חדשות.

אז עוד סופ"ש לבד בבית. בקצב הזה, אני אכיר מישהי רק אם היא תיפול עלי מהשמיים.