החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יש לי עיקרון, כזה שגדלתי לפיו ואני דבקה בו. לא לוקחים כסף מחברות. כי כסף וכסף וחברות זה חברות. אז אתמול במהלך שיחה איתה, התעורר ויכוח על הנושא הזה. אמרתי לה שאם חברה מבקשת ממני שאעשה בשבילה משהו בתחום המקצועי שלי (כתיבה או טיפול, אם אחזור לטפל) ואדע שזה עוזר לה, אני אעשה את העבודה הזאת בשבילה בכיף. לראיה, יש לי חברה דיסלקטית. מידיי פעם היא מבקשת ממני לעבור לה על מאמרים שהיא כותבת ללימודים ולעשות לה הגהה, בעיקר על מילים שהוורד לא מסמן כטעות (למשל אם ועם), כי בדיקה בוורד כל אחד יכול לעשות. לכאורה, יכלתי לקחת כסף. אבל לא, אני עושה את זה בכיף, כי אני יודעת שזה עוזר לה וזאת השקעה לא גדולה מצידי. 

היא בתגובה אמרה לי שמי שלא נותן תמורה עבור עבודה שהוא מקבל, לא מעריך את העבודה. אמרתי שלדעתי זה לא נכון, כי מי שלא מעריך עבודה לא מבקש אותה ממי שהוא ביקש. כלומר, לא הייתי מבקשת משהו ממישהו שלא הייתי מעריכה את העבודה שלו. אחרת, למה לי לבקש?  

ובאופן אישי, אני מעריכה הרבה יותר דברים שניתנים לי בחינם, כי אלו דברים שניתנים בלי אינטרס כלשהו. וכן, לקבל כסף זה גם אינטרס כלשהו. ודברים בחינם ניתנים פשוט כי בא לך לתת. אז נכון שגם פה יכול להיות אינטרס- למשל לצבור ניסיון, או סתם לראות את החיוך והאושר. אבל זה אינטרס הרבה יותר יפה בעיני מהאינטרס הכספי. 

ואפילו אם בעבודה המדוברת מעורבים חומרים שצריך לקנות, הייתי קונה אותם מראש, משלמת לחנות ומביאה, כדי לא ליצור מצב שאני מביאה כסף לחברות. כי בכל זאת, אני לא רוצה שחברות ייכנסו להוצאות בגללי. 

כל פעם שערבבתי בין כסף לחברות זה נגמר רע בסוף. אז כנראה שלא סתם לא מערבבים בין כסף לחברות. 

אגב, ממשפחה אני דווקא כן לוקחת כסף. למה? כי סכסוכי משפחה יכולים להיות יותר גדולים מסכסוכי חברות ואני לא רוצה להיות חייבת שום דבר למשפחה שלי. וברגע שמישהו נותן לי משהו בחינם, אני אוטומטית מרגישה חייבת לו. בגלל זה גם כשקיבלתי אימון אישי (קאוצינג) מסטאזרית, האימון היה הרבה יותר מוצלח מאימון אחר ששילמתי עליו. כי פשוט הרגשתי שאני חייבת לה יותר מלזאת שגבתה לי כסף. 

ויותר מזה, חברות זה קדוש מבחינתי. הרבה יותר ממשפחה. פשוט כי את החברות שלי אני בוחרת לי ואם בחרתי חברה, היא תהיה חשובה לי הרבה יותר מהמשפחה שלי, שלא בחרתי בה ואני תקועה איתה בין אם אני רוצה או לא רוצה. 

אז היה ויכוח מעניין מאוד, שגרם לי לחשוב והאמת השאיר אותי בתחושה קצת קשה. ואני בהחלט חושבת על זה ועוד לא הגעתי למסקנה שונה. 

ועכשיו אלך לשטוף כלים ולצאת, כי יש לי תור לרופאה. בהצלחה לי. 

לכתוב פוסט גדול כזה על מה קרה אתמול. אבל אני אסכם את זה במשפט אחד- פגשתי את שלי יחימוביץ, במפגש די קטן (כלומר, זה לא היה איזה כינוס ענק, היו שם מעט מאוד אנשים), היא היתה נהדרת והתבאסתי שהתמונה שלנו לא יצאה בסוף, כי הסמארטפון שלי לא קלט את התמונה. מילא. 

עשו מזה טררם גדול שבאתי מהצפון עד לשם, לא שאני מבינה למה, אבל עכשיו היא מכירה אותי בתור זאת שבאה מרחוק. נו.

בסוף יצאה פסקה אחת. שיהיה. 

וזהו. 

יש עוד הרבה מה לכתוב, אבל אני עייפה. 

לילה טוב. 

הולך לקרות משהו.. מעניין. 

סוג של הגשמת (עוד) חלום. 

אכתוב על זה ביום ראשון. 

שבת שלום. :-)