החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה יותר שאנשים נותנים עצות לאו דווקא לפי מה שטוב למתייעץ, אלא לפי הרצונות שלהם והפחדים שלהם.

למשל אלו שאומרים לי לשחרר.

לא יודעת אם הם אומרים לי לשחרר כי זה מה שטוב בשבילי.

ואם מה שטוב בשבילי הוא דווקא לא לשחרר? ואם מה שטוב בשבילי הוא להלחם על הכבוד שלי?  

אני מנסה לחשוב מאיזה מקום אני נותנת עצות לחברות שלי.

הרבה פעמים זה ממקום של באמת מה אני הייתי עושה בסיטואציה.

למשל יש לי חברה שאני יושבת לה על הוריד להתפטר, כדי שתוכל ללמוד בראש שקט.

מצד אחד אני רואה שהעבודה הזאת עושה לה רע, מצד שני אם היא לא עפה משם, כנראה שבאיזשהו מקום זה עושה לה טוב, כי אחרת היא לא היתה נשארת שם..

אני טיפוס של או זה או זה, לא יכולה לעשות שני דברים ביחד, למרות שאני אישה. מה לעשות.

זה אצלי או לימודים או עבודה או עסק. אי אפשר גם וגם.

אז מהמקום הזה אני באמת יושבת לה על הוריד.

ועכשיו אני חושבת שאולי אני טועה, אולי אני צריכה לנסות לחשוב איתה על דרכים לשפר את המצב בלי לעוף משם.

או שאני חושבת על הפעמים שייעצתי לחברות להפרד מבת זוג כזאת או אחרת.

לא הבנתי איך הן יכולות להישאר בקשר הזה, כשכל כך רע להן בו.

אבל כנראה שמשהו שם עשה להן טוב.

ואני אולי ייעצתי על פי מה שהייתי עושה.

אבל בעצם, לתת עצות זה לשפוט, והרי אומרים שאין לשפוט אדם עד שלא נמצאים בנעליו. ולכן אי אפשר לשפוט שום אדם בעצם.

בקיצור, אני עדיין לא סגורה על המקום המדוייק שממנו אנשים נותנים עצות.

אולי אצל כל אחד זה שונה.

מאיזה מקום אתם נותנים עצות?

הכל עניין של מיקוד בחיים, של בחירה.

משום מה, נדמה להרבה אנשים כנראה, שלבחור להפגע זה לא טוב.

אולי לאנשים קשה עם אנשים שנלחמים על הזכויות שלהם, אולי קשה להם עם אנשים שנלחמים על הכבוד שלהם.

ונמאס לי. עוד פעם אחת שמישהו יגיד לי לשחרר, אני אשחרר אותו.

כי כמה אפשר לשחרר, כמה אפשר להכיל, כמה אפשר להיות סמרטוט רצפה.

נפגעתי. העניין הזה פגע בי. הוא עדיין פוגע בי, כל פעם שאני חושבת עליו.

וכן, אני רוצה לעמוד מולה ולהגיד לה דוגרי, נפגעתי. אני רוצה לראות התנצלות.

וכן, אני בוחרת להפגע מזה. כי אני בחיים לא הלכתי ולכלכתי עליה ככה.

ועוד בפורום הזה. ועוד עם השם גלוי ככה, השם שכולם שם מכירים אותי בו.

אז נכון, כולם כבר שכחו, אף אחד בטח לא זוכר על מה מדובר.

לא אכפת לי. זה לא העניין. לפחות, זה לא כל העניין.

העניין שנפגעתי. ואני לא אתן לה להתחמק מזה שהיא פגעה בי.

אני לא אתן לה להמשיך בחיים שלה כאילו הכל בסדר, כאילו זה בסדר גמור מה שהיא עשתה.

זה לא.

זאת הוצאת דיבה, זה לשון הרע, זאת עוגמת נפש.

אז כן, אני בוחרת להפגע. אני בוחרת להלחם על הזכות שלי לקבל התנצלות.

אני בוחרת להלחם על הכבוד שלי. שסוף סוף היא תראה שיש לי קצת אגו, מה יש?

היא עצמה כבר לא מעניינת אותי. שתעלם מצידי שניה אחרי ההתנצלות. 

הכבוד שלי והזכויות שלי והשם שלי זה מה שמעניין אותי עכשיו.

אז אני קצת לא יודעת איך אני אמורה להעביר לה מסר כרגע, כשאסור לי לפנות אליה אישית ולא בא לי להוציא כסף על עו"ד.

וכשכל החברות שלי פתאום הפכו להיות שפנות ומסרבות להתערב, כאילו מה יקרה.

אבל אני אמצא דרך. ורצוי שזה יקרה לפני תחילת השנה האזרחית החדשה.

אתמול נפגשתי עם חברה שלא ראיתי שנתיים.

סוף סוף היה לגברת בוקר פנוי, שזה נדיר, אז בספונטניות נסעתי לת"א, ביום הכי גשום של השנה.

ועם כל חוסר המזל שלי, איך שירדתי ממונית השירות, בדיוק באותה שניה- פוף, מבול שלא השאיר שום סיכוי להישאר יבשה.

מילא המבול המטורף הזה, גם היתה רוח שמטריה לא עזרה להתחמק ממנה.

באיזשהו שלב עמדתי ברמזור יחד עם עוד הולכת רגל, הסתכלנו אחת על השניה (אני והולכת הרגל) והתפקענו מצחוק על איך שאנחנו נראות..

אז עד שסוף סוף נפגשנו, הגעתי לפגישה כאילו יצאתי זה הרגע מהמקלחת.

המכנס שלי היה רטוב עד אחרי הבירכיים, השיער מטפטף והמעיל היה כמו סמרטוט רצפה.

היה מעצבן לחשוב שאם הייתי מקשיבה לעצמי וממשיכה עם מונית השירות עד לתחנה המרכזית, כנראה שלא הייתי נרטבת..

והיא? היא כאילו לא פגשה גשם בחייה. מסודרת, מתוקתקת. זה היה דיי מתסכל..

דבר ראשון אמרתי לה בואי נקנה לי מכנסיים, כי גם היה לי קר ברגליים וגם התפדחתי להסתובב ככה.

בעיקר אחרי שמוכרת אחת מאחת החנויות מסתכלת עלי ואומרת לי- בואנה, ממש גשום בחוץ, הא?

אז יצאתי בנזק של 100 שקל וקניתי פוטר(!), כי לקנות ג'ינס זה סיוט בשבילי (שתסתיים כבר האופנה הזאת שכל הג'ינסים זה סקיני!) וגם יותר יקר בהרבה.

אבל העיקר שהיה לי חם ואחרי שהתייבשתי קצת התחיל להיות גם כיף.

אחר כך ישבנו בבית קפה ודיברנו.

היא אמרה לי שאני לא נשמעת מתלהבת במיוחד מהעסק שלי.

אמרתי לה שדוגרי, אני לא מאוד עפה עליו, אבל אני עוד פחות עפה על הרעיון של להיות שכירה.

וגם היא אמרה לי לשחרר את העניין של ההיא שהיתה פעם אהבת חיי.

מעניין אותי אם כל מי שאומר לי לשחרר היה בעצמו משחרר.

אמרתי לה שהרעיון הזה שההיא תמשיך בחיים שלה כאילו הכל בסדר מתסכל אותי ממש.

בקיצור, היה כיף, רק חבל שהמבול הזה היה חייב לרדת דווקא עלי.