החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כשהיה לי רע והייתי בדיכאון של החיים שלי, הייתי מוקפת חברות טובות שעזרו לי לעמוד על הרגליים, גם כלכלית.

עכשיו, כשאני במקום הכי טוב שהייתי בו מעולם, גם כלכלית וגם נפשית, פתאום אני לבד. פתאום כל החברות עסוקות או שסתם נעלמו להן.

אחת החליטה שאני גזענית כי אני לא אוהבת את בני דודנו שיורים עלינו טילים מתי שרק אפשר. לא ידעתי שלשנוא את האויב זאת גזענות. אז היא נעלמה מחיי. השאר- אין לי מושג אפילו מה קרה להן.

נשארה בעצם רק אחת שעוד מנסה ויוזמת, רק שהלוז שלה כל כך עמוס שזה לא מתאפשר.

מה קורה פה? איך זה ייתכן שדווקא כשהייתי בדיכאון הייתי מוקפת חברות?

מוזר ממש, תמיד חשבתי שדיכאון מרחיק אנשים. או שאולי זה פשוט אומר שאני יכולה להסתדר לבד?

לא יודעת.

מוזר.

פשוט מאוד, להגיד שאת רוצה לאמץ. במילא זה עולה כל כך הרבה כסף וכרוך בכל כך הרבה בדיקות, שהסיכוי שלך לאמץ הוא בערך כמו הסיכוי למצוא אח שלא ידעת עליו כי אבא שלך נתן תרומת זרע פעם. כלומר, קיים, אבל נמוך. 

ואני באמת רוצה לאמץ אבל אף אדם שפוי לא ייתן למישהי שמקבלת קצבה לאמץ. בעיקר כשאותה מישהי תהיה מתישהו בעתיד נשואה לאישה. 

אז זה המתכון הבדוק להוצאת המשפחה מהרחם ולהורדת ה'בקקוב אצלך' מהתפריט- אני פשוט אומרת שאני רוצה לאמץ כי יש כל כך הרבה ילדים בלי אהבה בעולם הזה, שזה חבל להביא עוד. ובכנות אני באמת רוצה אבל לא יכולה. חבל.או שלא.

ובלי קשר, נראה לי שמצאתי מכון כושר. יום ראשון אלך לשם להרשם. יש שם גם בריכה והמחיר שלהם סביר. גם מישהי מעהבודה המליצה לי על מישהי שמעבירה סדנאות משחק בקבוצות אצלה בבית, אז אברר גם את זה בראשון. חוץ מזה בודדד לי להחריד ומזל שיש את החתול המתוק שלי שמציל אותי עם החיבוקים שלו.

ובנימה זאת, אלך להתקלח.

התחילו כשעברתי לעיר הזאת. עיר שתמיד רציתי לגור בה, בדירה גדולה שתמיד רציתי לגור בכזאת דירה. אז הנה אני כאן, תמונת מצב לגיל 33, עוד מעט וחצי:

גרה בדירה גדולה מספיק. עובדת במשרה מלאה, מכובדת, כזאת שבהחלט נראית טוב בקו"ח.

וגם בחשבון הבנק שלי המספרים נראים נחמד.

בעלת דירה, לפחות על הנייר, כי רובה שייכת בעצם לאמא שלח ולבנק. דירה שאני לא אוהבת, אבל דירה. שלי.

משוחררת מבחינה רגשית כמו שלא הייתי מעולם. כן, יוצא לי לחשוב על ההיא שביני לבין עצמי אני קוראת לה הפוסטמה. כי היא יצאה ככה וכי עדיין קשה לי להגיד את השם שלה. 

חברות- אחת וחצי. בדיוק. למה חצי? כי עם החצי אני בעיקר מסתמסת. לא בדיוק חברות טובה. מצד שני, היא באה לכל האירועים החשובים במשפחה, אחד מהם קרה לא מזמן.

וכמובן- החתול החמוד שלי, שלפעמים מוציא לי את כל האנרגיות. 

עד כאן, זה פחות או יותר מה שמצפים מכל בחורה סטנדרטית בגילי. 

רק שאני לא בחורה סטנדרטית.

הרי זאת אני. 

וככה, במקום לכבות את הטאבלט וללכת לישון, אני שואלת את עצמי את אותה שאלה מעצבנת- האם זה מה שאני באמת רוצה? 

כן, אני יודכת שזה זמני. עד שאצליח לכסות את החובות שלי.

אבל זמני זה הכי קבוע.

ואני מסתכלת על חיי ממעוף הציפור ושוב בא לי כל כך לפתוח מקום משלי. כזה שלא יוכלו לפטר אותי בו. מקום פיזי. אבל היי, אני חושבת לעצמי, זאת כל המטרה של הכל. לסגור את כל החובות כדי שאוכל לקחת הלוואה ולפתוח מקום.

אז בנתיים אני חורקת שיניים, משחקת את המשחק הזה של החיים ונהנית מהתגובות המתרשמות של אנשים כשאני אומרת להם איפה אני עובדת. 

בנתיים אני בונה תוכניות, מדייקת את המקום הזה שאני רוצה לפתוח.

ורק שאלה אחת עדיין מטרידה אותי- איך מכירים חברות חדשות? בעיקר אחרי שעוד חברה הכזיבה.וכך נשארתי עם חברה וחצי. 

אמצא את התשובה מחר ככל הנראה. בנתיים אלך לישון. לילה טוב.