החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כנראה שסערת הרגשות של אתמול היו בגלל בלוטת התריס הסוררת שלי. היום היה טוב. טוב מאוד אפילו. לא עשיתי הרבה הבוקר, חוץ מלעבור על מודעות דרושים, בפעם המיליון, להתקשר לאיזו חברה שפעם הקלדתי עבורה, ולצאת לעבודה בזמן, בלי לשטוף כלים.

לא יום מסעיר במיוחד.

ועכשיו אלו השעות האחרונות של היום הזה, אחד הלפני האחרון בשנה, בעשור. איזו תחושה של סוף, סופניות שכזו. 2010. מי חשב על זה בכלל כשהיינו קטנים? פתאום 2002 נראה כל כך רחוק, לא קשור.

ויש בי עוד מלא אנרגיות. לגמרי לא מוכנה לישון. אם ניקח בחשבון שסופית, קמתי מהמיטה רק באיזה עשר, אפשר להבין גם למה.

שומעת מוזיקה באוזניות בעוצמה שכנראה תגרום לי להיות חרשת בגיל חמישים, בלי קשר בכלל לזה שאני סאונדמנית, כותבת את הפוסט הזה וחושבת.

על מה? על מחר, ועל סוף השבוע העמוס לעייפה שמצפה לי.

מחר בערב מסיבה, שכנראה אלך אליה ישירות מהעבודה ובטח אחזור נורא מאוחר רק כדי להתחיל משמרת בוקר למחרת ולהיות מסטולה מעייפות.

וביום שישי אחרי המשמרת אזכרה (כמה לא קשור) שבה אפגוש מלא אנשים שלא מאוד מעניינים אותי, אבל אני מעמידה פנים כאילו כן, כי משפחה וזה. ואף אחד לא ייתן לי חיבוק, כולם רק ינשקו אותי על הלחי כמו איזה דודה שחולה באיזו מחלה מידבקת ואוי ואבוי אם מתקרבים אליה.

מילא אם באמת היו מנשקים, אבל לרוב מנשקים רק את האוויר שליד הלחי שלי.

אחר כך, בתקווה שאמצא טרמפ, אסע לת"א להופעה של אחת שאני מכירה ומעריכה כבר מלא זמן, עוד מהתקופה שהייתי הולכת להופעות של אביב גפן במועדון התאטרון.

ויום שבת- מסיבה של העבודה. כל הסניפים יהיו שם וזה הולך להיות משהו ענקי. מלא אנשים להכיר, כיף. מארגנים לנו הסעה ונרשמתי אליה. סוג של טיול שנתי למבוגרים.

איך שאני שונאת את הלופ הזה שהחיים שלי מתנהלים בו. עבודה-בית-לימודים-פגישות בחברה שאני משווקת בה. לא אוהבת לופים, לא אוהבת דברים מגבילים שחוזרים על עצמם.

עדיין לא יודעת במה לעזאזל אני רוצה לעבוד. וכל כך חבל לי לעזוב, וזה מפתיע, כי אני שונאת לעבוד. כל מי שמכיר אותי יודע שאני ועבודה זה שני דברים שונים. אבל כיף לי שם, באופן נדיר. אם רק המקום הזה, ספציפית, עם האנשים שבו, היו ממוקמים במרכז, היה יותר טוב.

יש את האופציה של פשוט לשכור דירה בר"ג ולנסוע שלוש פעמים בשבוע לנתניה, אבל זה קצת לא מעשי בטווח הרחוק.

אם אוסיף עבודה מהבית, למשל כמו ההקלדות ההאלו שעשיתי פעם, אולי זה אפשרי בעצם. אולי זה בסוף יהיה הפיתרון הכי טוב.

האמת היא שגם ככה אני נוסעת שלוש פעמים בשבוע לת"א, אז אין הרבה הבדל אם זה יהיה מתל אביב לנתניה או הפוך.

הנה יעד ראשון לשנה החדשה: לעשות סדר בכספים שלי.

אולי אתחיל באמת להתמיד סוף סוף עם הכדורים האלו של הבלוטה, הם עושים לי טוב בסופו של דבר, אפילו שהם הורגים אותה לאט לאט. יש את התוספים, שאני מקווה שהם באמת עושים משהו.. ומסתבר שאני מתמידה פה. איזה כיף.

זהו.

עכשיו אפשר לישון. לילה טוב.

מצבי רוח. פעם עולה, פעם צונחת עמוק לתהום. העתיד הקרוב הלא ברור שלי משגע אותי. דבר אחד אני יודעת- המקום שאני נמצאת בו כרגע לא עושה לי טוב. והכוונה למקום המגורים, כי בעבודה אני דווקא דיי נהנית. וזה מה שאוכל אותי.

עד עכשיו לא היתה עבודה שאהבתי ככה. ולא את העבודה עצמה אני אוהבת, אלא את האנשים שמסביבי ואת העובדה שתמיד יש עניין, גם בשעות שאני יושבת ובוהה באוויר.

אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בעתיד הקרוב. ברחוק- נו, לעבוד במקצוע כמובן. אבל בקרוב... לוט בערפל.

אני במקום שאני נמצאת בו כרגע רק כי נוח לי. ונוח זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להישאר.

מפחיד אותי עכשיו לעבור מקום. לא לדעת אם אסתדר עם האנשים. ועזבו את זה, שוב, במה לעזאזל אעבוד?

כרגע אני בעיר שאין לי שום חיבור אליה. הדבר היחיד היפה פה שאני יכולה להשקיף אל הים מהמרפסת כל בוקר, אבל הייתי רוצה שזאת תהיה המרפסת של הבית שלי ולא המרפסת של הבית של אמא.

יום ראשון הייתי בשיא האושר. פתאום הדברים קרו. אתמול הייתי בדאון נוראי, לא הלכתי בסוף ללימודים. היום הדאון קצת נמשך.

העירו לי על משהו שלא עשיתי בסדר בעבודה, וזה בכלל הוריד לי את המצברוח לרצפה, מה גם שלא יצאתי להפסקה בזמן וזה תמיד מחרפן אותי.

נתקעתי. ואין לי דרך להתקדם. שלוש הנשים שאני קוראת להן חברות שלי, רק כי אני שומרת להן חסד נעורים, לא ממש מתפקדות כחברות. יעיד על כך חשבון הפלאפון שלי שנמצא בשפל של כל הזמנים. לטובה כרגע, כי כל הכסף שלי מחושב.

הבריאות שלי מדרדרת מיום ליום. מרגישה מבוגרת בעשר שנים מגילי האמיתי. התחביב היחיד שלי שהחזיק מעמד זה המחשב, שאני מכורה לו.

נמאס לי להדחיק את הרצונות שלי. נמאס לי באופן כללי.

רק אם הייתי יודעת במה אני רוצה, או יכולה, לעבוד. כל מה שאני יודעת כרגע זה שהעבודה שלי צריכה להשתלב עם הלימודים, לא יותר משלוש פעמים בשבוע ושארוויח בה מספיק כדי שאוכל, ביחד עם ההכנסה הנוספת שיש לי, להחזיק דירה.

המעבר על מודעות דרושים שלא מתאימות לי מתסכל אותי. העובדה שאין לי זמן פנוי לנשום וכשכבר יש לי אני "מבלה" אותו במיטה מתסכלת אותי. העובדה שאין לי עם מי לדבר, כי שלוש הנשים שבטעות אני קוראת להן חברות שלי לא ממש מתקשרות איתי- כן, גם זה מתסכל אותי.

והתסכול הזה אוכל אותי, לאט אבל בטוח.

בלי קשר לכלום- היום, או שאולי זה היה אתמול, כבר לא זוכרת, קמתי עם ידיעה ברורה של מה חסר לי בחיים. אז עכשיו אני מחפשת חוג דרמה, שבו אוכל להוציא את כל התסכולים שלי. ושיהיה במחיר הגיוני. לא חייב כזה עם תעודות מדופלמות. סתם, בשביל הכיף.

מחר עוד יום עמוס. יופי לי.

ונפתח הפעם בשיא אישי: 24 שעות שלמות לא נגעתי במחשב. הידד.

למעשה, משבת בערב, זאת הפעם הראשונה שאני מול המחשב. ככה זה כשהחיים עמוסים.

אתמול כל היום לא הייתי בבית. יצאתי בעשר ומשהו מהבית לרופא עור, משם נסעתי לתל אביב, לוול סטריט, הייתי שם שעה ואז סתם הסתובבתי לי בת"א. קניתי משהו שהייתי צריכה לקנות, ובערב נסעתי להדרכה בקשר לעסק.

הוצאתי המון כסף על אוכל בחוץ, שזה דבר שאני רוצה להפחית קצת. נמאס לי לאכול בחוץ, אבל קצת קשה כשכל היום לא בבית. טפשי לחזור הביתה ולצאת שוב, חבל על הכסף והזמן של הנסיעות.

היום התעוררתי במחשבה אחת- אני שונאת את הלילה. כלומר, שונאת לישון בלילה. אם אפשר היה לחיות בלילה ולישון ביום, הייתי הראשונה לעשות את זה. תכל'ס, זה קשה לעבוד בלילה, מניסיון. זה אחרת כשיוצאים לבלות, אבל כשעובדים עד 6 בבוקר זה.. קשה.

בגלל זה אני כבר מחכה לעשות הופעות. אפשר ללכת לישון בשעות שאני אוהבת לישון בהם- 4-5 בבוקר. תלוי גם בהופעות.

מצד שני, חבל על השמש הנעימה הזאת שבחוץ. היא פשוט קוראת לנצל אותה. נראה לי שזה יהיה אחד הדברים שאליהם אתגעגע כשאהיה באנגליה בעוד שנתיים, בעזרת היקום (אהאה, לא אומרת בעזרת השם). בטח יהיה לי קשה להתרגל לקור הזה ולמזג האוויר החורפי שיש שם כל השנה.

למה בעוד שנתיים אתם שואלים? כי קודם צריך לסיים ללמוד ולחסוך מלא כסף, ואני מקווה שבאמת אוכל לעשות את כל זה תוך שנתיים. החברות שלי שומעות את זה כבר חמש שנים, כדאי שהפעם זה יהיה באמת.

תכל'ס, זה קשה, כי מפחות מאפס אני צריכה לזנק לסכום דימיוני כמעט כרגע. למרות שעל הלימודים שלי שמתי חצי מהסכום שהייתי צריכה בשביל הטיסה, שלא ממש היה לי אותו.

כל מה שיש לי היום זה לימודים. חבל שאני לא יכולה להישאר שם לעשות מיקסים עד חצות, מחר עובדת בוקר, וגם ככה הסיכויים שאלך לישון מוקדם קלושים.

אתמול דיברתי עם מתופפת לאלבום קאוורים שאני רוצה להקליט בביצפר והיא אמרה שתביא בסיסט. זה עשה אותי ממש מאושרת לדעת שזה מתקדם, אחרי כל הזמן הזה שהיה תקוע. אפילו יש כבר תאריך להקלטות תופים. הידד.

יש לי מלא פרוייקטים לעשות השנה, שהייתי אמורה לעשות שנה שעברה ופשוט לא הספקתי. הגיע הזמן שאתחיל לעבוד קצת.

ביקשתי מהמנהל אישור מיוחד להיות בלילות בביצפר, אפילו שלא עברתי ת'בחינות שאלו שעוברים אותן זכאים לזה באופן חופשי. הוא אמר שאין בעייה כל עוד יש מישהו איתי שעבר את הבחינות. כשאני חושבת על זה, למרות שסאונד וכל זה, קצת מפחיד להיות עם אנשים לבד בלילה שלמרות שהייתי איתם שנתיים בכיתה, אני לא ממש מכירה אותם. מזל שיש מצלמות.

אבל מה לעשות, זה כנראה הזמן היחיד שיש לי לשבת בחדר שאני אוהבת, שהוא תפוס כל הזמן, וכשהוא פנוי אני תפוסה.

יש לנו חמישה חדרים בערך בביצפר, ורק בו אני אוהבת באמת לשבת, כל השאר לא ממש מעניינים אותי.

למה דווקא הוא? כי הוא אנלוגי ואני שונאת את כל הדיגיטלי הזה. מוזיקה שעושים במחשב היא לא מוזיקה בעיניי.

טוב, מתחיל להיות ארוך, אז אסיים הפעם.

יום נפלא שיהיה.