החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

שונאת את זה, שאני ככה נתקעת על נשים, שאפילו לא שמות עלי. שונאת את זה שאני שוב עם דמעות בגללה, שאני שוב עושה עליה גוגל בתקווה למצוא משהו, שלא ראיתי בעשרות החיפושים האחרונים..

כל מה שהיא נתנה לי נעלם כבר מזמן. כל הכוח התפוגג, אם לא העבודה שלי הייתי במצב הרבה יותר גרוע ממה שהייתי כשהכרנו. רק העבודה מצילה אותי מלהתמוטט לגמרי.והשיחות עם החיילת, האקסית שלה. ועם בת דודה שלי. זה מה שמחזיק אותי.

אולי כל העסק הזה של רגשות לא בשבילי. לא יודעת. יותר מידיי לי.

הקטע שאני כבר לא רוצה ממנה כלום מהבחינה המינית. שום דבר. מסתכלת על תמונות שלה ומרגישה רק עצב גדול מאוד. שהלך לי אדם יקר מהחיים. וגם החיילת וגם בת דודה שלי אמרו לי לתת לה חצי שנה, להתנתק ממנה לגמרי. שתיהן אמרו שהיא תחזור. בת דודה שלי דומה לה באופי בקטע אחר, ממש כפילות אופי. והיא אמרה לי להתנתק מהמיניאטורית, פשוט להעלם, כמו שהיא נעלמה. לא לשלוח הודעות, לא ליצור קשר. לא לחפש אותה. היא תחזור. אבל קשה לי. קשה לי לנהל ככה קשר שאחת לכמה זמן נעלמים לחצי שנה.

ואני תקועה. מרגישה שכולם סביבי מתקדמים, ורק אני נשארת באותו מקום. החיילת עם בת זוג חדשה, הקרייתית התחילה לפרוח מבחינה חברתית, הילדונת נפרדה מהבת זוג שלה והכירה מישהי חדשה, אפילו לתל אביבית לשעבר, שוובדת איתי, יש מישהי. לכולם קורה משהו. ורק אני.. תקועה. שנה וחצי אני תקועה.

עשיתי השבוע טעות איומה בעבודה. טעות של מתחילים. כמעט פיטרו אותי. הכל בגללה. הראש שלי לא בשום דבר. רק בה. וכל מה שאני רוצה זה רק לדעת שהיא לא נעלמה לי לגמרי. אם אני אראה אותה בטעות במסיבה אני אסובב את הגב ואלך. לא אגיד לה שלום אפילו. כל מה שהיה מת. נפגעתי ממנה יותר מידי. יהיה לי קשה להפתח שוב, לתת שוב אמון. היה בנינו יותר מידיי. היא יודעת שהתעלמות זה הדבר שהכי פוגע בי והיא עשתה בדיוק את זה. אולי היא רוצה שאני אשנא אותה, אולי היא חושבת שככה יהיה לי יותר קל להתגבר, לשכוח.

כבר לא נעים לי מהחיילת. היא כבר מתחילה לחשוב שאני בקשר איתה רק כדי לדבר על המיניאטורית. וזה ממש לא נכון.

וכל מה שאני רוצה זה סופ"ש אחד אצל הקרייתית, להיות איתה קצת, התגעגעתי אליה. אבל גם היא כמעט לא מדברת איתי לאחרונה. היא עמוסה, עכשיו אני יודעת שזה לא סתם תירוץ, היא באמת עמוסה.

חייבת חיי חברה חדשים, דחוף. למישהו יש מושג איך משיגים כאלו?

ולעניין אחר לגמרי- דיברתי עם מנהלת מוסד לימודי כלשהו. היא אמרה לי שאם אני מאובחנת כדיסקלקולית (לא, לא דיסלקציה, דיסקלוקלית, אין לי כוח להסביר, תעשו גוגל), אני יכולה להבחן במקצוע אחר במקום במתמטיקה במבחני קבלה. השיחה הזאת נתנה לי תקווה להגשים את החלום שלי ללמוד מנהל עסקים. השאלה היא אם באמת שווה להשקיע את הכסף הזה, כי אבחון עולה 1,400 ש"ח ובכלל לא בטוח שאני דיסקלקולית, למרות שאני ממש לא מסתדרת עם מספרים, בקטע מפחיד. מה דעתכם?

ובנימה זאת.. שבוע טוב שיהיה..

3 שנים, שהתחילו מאותו ערב ביום שבת שכנראה היה גשום כי בכל זאת, דצמבר וכאלו, שהחלטתי לפתוח את הבלוג הזה.

ואני מסתכלת אחורה, מדפדפת בין העמודים ורואה את כל הדרך שעברתי מאז. רואה את הדבילית, הטיסה, את המאמי, שהפכה להיות הקרייתית, את העסק שפתחתי (וכרגע די הקפאתי) והצלחתי בו בצורה יחסית מרשימה לזמן הקצר, את הקשר עם המיניאטורית, שעכשיו אנחנו לא מדברות, את העבודה הנוכחית שלי, שאני פשוט פורחת בה, והגעתי אליה בזכות המיניאטורית, שנתנה לי כוח להתמודד עם החיים.

3 שנים, 4000 צפיות, מי יודע כמה תגובות, של אנשים שאני לא מכירה ובכל זאת בחרו איכשהו להכנס לבלוג הזה ולקרוא אותו, למרות שאני לא מפרסמת אותו כמעט, למרות שאף פעם הוא לא הגיע לראשי (ואולי טוב שכך) ואין לי מושג איך בכל זאת הגיעו לפה. איך הגעתם באמת?

3 שנים שבהם כתבתי לפעמים יותר מפעם ביום, לפעמים פעם בחודש, אבל תמיד כתבתי. תמיד זה היה המקום שלי לברוח, המקום שלי לשפוך את הכל, כשהרבה פוסטים נכתבו ב2 או 3 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב והלב שלי כואב.

אז הבלוג כבר זוחל, והוא באמת זוחל כי אני כבר כמעט לא כותבת. כי אני כבר לא ממש מרגישה שזה המקום שלי לברוח. כי בשבוע האחרון, שעבר עלי הטרקטור בגלל המיניאטורית, לא באתי לכאן בריצה, פתחתי את הבלוג והתחלתי לכתוב.

בעבודה אני בארון, ובכלל, עדיף שלא יידעו על החיים האישים שלי כל כך, אז אני פחות כותבת כדי שלא יגלו אותי שם, כי אין לדעת מי קורא פה ואיך ולמה. ובבגלל שהעבודה היא רוב החיים שלי עכשיו, יוצא שאני כמעט לא כותבת. כי כמה אפשר לחפור על המיניאטורית, כמה אפשר לבכות פה. אבל בעצם, בשביל זה הבלוג נועד. לבכות. להוציא את כל האיכס. אבל את כל הפוסטים שהייתי כותבת אפשר לסכם במשפט אחד- שרק תכתוב לי משהו. שרק תיצור קשר איכשהו. כן, שוב אני תקועה על מישהי, כמו שהייתי לפני 3 שנים, רק מישהי אחרת.

אז בלוגלדת 3 לבלוג. אין צורך להביא מתנה. מזל טוב יספיק. :-)

אני כבר כמעט לא כותבת. בנינו, אין לי על מה. אני לא רוצה לכתוב על העבודה שלי פה שלא יזהו אותי. והעבודה שלי כרגע היא הדבר הכי משמעותי בחיים שלי. קורה לי שם המון. רק השבוע הבוסית שלי הוכיחה לי כמה היא נפלאה.

המיניאטורית ואני ניתקנו שוב קשר. והפעם זה נראה סופי בהחלט, כי היא כל כך פגעה בי, שאני לא יודעת אם בא לי לדבר איתה שוב. למרות שאני מתגעגעת אליה ממש. מסכנה החיילת, אני חופרת לה על המיניאטורית כל הזמן. אבל זה הולך ונעלם ואני יודעת שעוד שנה אני אדבר פה על מישהי אחרת.

גם הקרייתית, הלא היא אקסיתי היקרה, מתרחקת ממני מאז אותו לילה בצימר. היא טוענת שזה הלימודים, אני לא מאמינה לה לרגע.

באופן כללי, ההרגשה היא שאני צריכה חיי חברה חדשים. חברות חדשות.

מפליא אותי איך זה שכמה שהמיניאטורית עזרה לי ככה היא הורידה אותי, עד כדי כך שאני שוקלת לחזור לטיפול, אחרי שהפסקתי אותו בזכותה. יותר נכון, בזכות הכוח שהיא נתנה לי להתמודד עם הכל.

עוד מעט אני שנה בעבודה. זה שיא. בחיים לא נשארתי שנה בעבודה. אני שוקלת את צעדי עכשיו. להתקדם שם אני כנראה לא אתקדם, למרות שהבוסית דיי נתנה לי צ'אנס השבוע. נראה בעוד חודשיים, אבל הסיכויים כרגע לא כל כך מזהירים.

האופציות הן או לטוס חודש חודשיים לחו"ל, או לעגלות או לעשות סתם טיול, תלוי בכמה כסף אני אצליח לחסוך. או לשכור דירה עם בת דודה שלי, שהיא השותפה היחידה שאני יכולה להגיד שאני ארגיש איתה בנוח. אני כל כך שמחה שיש לי אותה. טפו טפו היא הקשר הכי חזק שיש לי במשפחה, והיא כל כך דומה למיניאטורית באופי שזה מדהים. כמו כפילת אופי, רק בגרסה קצת משודרגת וקצת יותר בוגרת.

אני עדיין לא רוצה זוגיות וזה מתחיל להטריד אותי. איך בנדאם יכול לא לרצות קשר כל כך הרבה זמן? זה הזוי. שנה וחצי שטוב לי לגמרי לבד. מצד שני, ברור לי שכל מה שהיה עם המיניאטורית זה בריחה, ככה שאולי לא כל כך טוב לי. לא יודעת כבר מה לחשוב.

החדשה הכי משמעותית בתקופה האחרונה זה בדיקות דם שהראו שיפור משמעותי, רק מתזונה. זה נפלא. לא כל יום רואים מישהי מתחילה לקפוץ משמחה כשהיא רואה תוצאות של בדיקות דם... אבל זה בדיוק מה שקרה אצלי. אבל כרגיל, הרופא התקשר ואמר שאני חייבת לבוא ולהתחיל טיפול. שיהיה.

החדשה המשמעותית השניה היא שסוף העולם שוב הבריז. אחרי שבכל מקום דיברו על זה.. כנראה שלא יקרה כלום, אלא אם אלוהים פשוט לא עובד בשבת והבלגאן יתחיל מחר. מזל שיש לי יומיים חופש.

מתסכלת אותי נורא העובדה שהיו לי ארבעה ימי חופש רצוף- שישי שבת ראשון שני. נשמע כמו אחלה הזדמנות לנסוע לאנשהו נכון? רק שאין לי עם מי. לא בא לי לישון אצל דודים שלי בצפון, הקרייתית לא ממש רוצה אותי שם (שוב, אני לא מאמינה לתירוץ הלימודים), לאילת אני לא אסע לבד ולא ממש בא לי לבזבז כסף על צימר. חוץ מזה, גם כל העניין עם סוף האולם. אמרתי לעצמי שאם יקרה משהו, אני רוצה להיות בבית. אבל אם לא יקרה, סתם יצאתי דפוקה. אז סתם יצאתי דפוקה, כי לא  קרה כלום.

כן, ללא ספק, אני חייבת חברות חדשות. חייבת. הלכתי לעבוד בתקווה שזה ישפר את המצב, נאדה. אז פה ושם אני מדברת עם זאתי שנדלקתי עליה בזמנו מהעבודה, אבל זהו. ממש חיי חברה. אולי ככה זה כשעובדים במקום קטן יחסית. לא יודעת.

אז הצטרפתי לאיזו קבוצה בפייסבוק, בתקווה שזה יוכיח את עצמו. נראה. אבל זה לא מספיק.

חוץ מזה, אין יותר מידיי. העסק שלי כרגע בהקפאה עמוקה. אני מתלבטת ביני לבין עצמי אם בא לי עליו בכלל. זה הרבה השקעה ולא בטוח שבא לי על זה. לא תמיד יש לי מוזה לכתוב ואני לא יכולה לכתוב בלי מוזה. יש מישהי שחייבת לי כסף ואני רודפת אחריה כבר כמה זמן כדי שתשלם לי. בסוף זה יקרה, השאלה מתי.

אז לא יודעת אם בא לי להתחיל להתעסק עם זה, נראה. מה שנחמד שאני תמיד יכולה לחזור לזה אם בא לי. 

זהו.

שבוע מקסים לכולם.