כשהתחלתי לעבוד בעצם הכרזתי על פסק זמן כללי, ללא הגבלת זמן.
המטרה היתה לחשב מסלול מחדש. בכל התחומים. וגם בזוגיות בין היתר.
אז אני חושבת לעצמי ושואלת את עצמי שאלות קשות יותר ופחות ומנסה לברר עם עצמי מה הסיפור שלי עם זוגיות, למה לעזעזל כבר 5 שנים אני לבד, למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להשתחרר מאהבות, איך אני רואה זוגיות וכו' וכו'.
המסקנות שהגעתי אליהן בנתיים הן:
1. סטטיסטית, חייבת להיות אי שם מישהי שתהיה הטעם שלי ואני שלה, גם כשהטעם שלי מאוד ספציפי, שלא תרצה ילדים ושתענה על כל הדרישות. פשוט חייבת להיות אחת. אולי היא בכלל מחכה לי בחו"ל, אולי היא בכלל נוצריה, מה שבטוח שהיא קיימת. איפשהו שם. אולי היא מחפשת אותי ברגע זה ממש כמו שאני מחפשת אותה.
2. אם הייתי בזוגיות אי פעם בחיים שלי, והייתי 3 פעמים, גם אם בזוגיות קצרה מאוד, אני יכולה להיות בזוגיות. חוץ מזה, אם יש מישהו בעולם שיכול להיות בזוגיות, אז גם אני יכולה. כל היתר הם רק התירוצים שאני מספרת לעצמי.
וכרגע התירוצים האלו כוללים את זה שאני עדיין פגועה מאוד מההיא שביני לבין החברות שלי אני קוראת לה הפוסטמה (כי מה לעשות, התנהגת כמו פוסטמה עם ההודעה ההיא, מזל שהיה לך שכל להתנצל). וזה נכון שאני לא מסוגלת לשמוע את השם שלה, ויש בעבודה שלי מישהו עם השם שלה וכל פעם שקוראים לו אני קופצת.
הם גם כוללים את חוסר האמון שלי ביכולת שלי להיות בזוגיות וחוסר אמון שקיימת אי שם מישהי שנהיה הטעם אחת של השניה ושתענה על רוב הדרישות לפחות. אז למסקנה הראשונה הגעתי אחרי שנזכרתי שכבר בגיל 17 בערך כשרק גילתי על עצמי הבנתי שאין מצב שאני היחידה בעולם שמרגישה ככה, אז גם אין מצב שאין מישהי שתענה לדרישות.
וכנראה שעד שאני לא אעשה מולה קלוזר נורמלי, איפשהו שם אני תמיד אהיה פגועה ממנה ואין מה לעשות אלא רק ללמוד לחיות עם זה.
מה שמוביל אותי למחשבה שמה הטעם בכלל להיות בזוגיות, אם במילא כל מה שנשאר בסוף זה רק ללמוד ללחיות עם הזכרונות כשנפרדים. ואם זאת לא זוגיות של חיו בעושר ובאושר, אז כנראה שזה מה שיקרה.
בתכל'ס, אני יכולה להשאר לבד לנצח כי אני פשוט לא מבינה מה הטעם להתחיל בכלל משהו אם הוא ייגמר בסוף במילא.
וזה בדיוק הולך להיות החלק הבא שאעבוד עליו. למצוא את הלמה בכלל להיות בזוגיות כשדי טוב לי לבד.
כל זאת ועוד, בפרק הבא.
עד אז, שתהיה לכם שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
