החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

כשגרתי בצפון, החברות שלי במרכז טענו שזה רחוק להן מידיי ולכן הן לא באות. מילא, חשבתי לעצמי, שעתיים נסיעה לכל כיוון זאת השקעה. שיהיה. אחר כך עברתי לשרון. עדיין שמעתי שזה רחוק, למרות שזה כולה חצי שעה נסיעה. רק חברה אמיצה אחת הצליחה להגיעה.

עכשיו, כשאני גרה בגוש דן, הן טוענות שאין להן זמן.

בולשיט. הכל תירוצים. 

זמן, כסף, בולשיט. אם היו לי חברות אמיתיות, הן היו באות לא משנה איפה אני גרה. כל עוד זה בארץ.

אז למה חזרתי מהצפון? האמת כי זה באמת רחוק. 

היה לי טוב שם. היו לי חברות שאהבתי, היתה לי את הדודה שלי שם, אהבתי את הדירה שלי. רק הרעש בלילות מהנערים בחוץ חירפן אותי. 

היתה לי גם עבודה שאהבתי, שכולם אהבו אותי שם ואני אותם. 

אז למה חזרתי? 

כי טוב, זה באמת קצת רחוק. רוב החברות שלי היו במרכז, המשפחה הקרובה בשרון, היו את כל ההופעות שהיה באמת סרט להגיע אליהן. 

ואין שם משהו מעבר לבית. עבודה בית. שלא לדבר על חיי לילה. 

ומה פה?

יש לי דירה שאני אוהבת, עבודה נחמדה ומתגמלת, עם אווירה טובה. נכון שהכל יותר נגיש, אבל זאת אשליה. עובדה, אני לא עושה עם זה כלום.

יש לי מועדון סנוקר ליד הבית. לא הייתי שם אפילו פעם אחת מאז שעברתי. מה עוזר לי שזה נגיש?

אולי באמת שווה ללכת לשם לבד, באמצע השבוע כשאני מסיימת לעבוד מוקדם. 

נראה שבוע הבא. או אולי אפילו במוצש, למרות שאז בטח עמוס שם. 

מחכה כבר לרגע שבו אוכל לספר יותר על ההחלטה הדרמטית, שסוגרת לי יפה את 2016.

החלטה משנת חיים. זה עומד לקרות השבוע. רק צריך לבדוק שיש מספיק מקום. 

ורק לעשות הכל כדי להשאר בעבודה שלי. גם כי טוב לי שם וגם כי ההחלטה מחייבת אותי.

מתרגשת. פרפרים בבטן. רק שבאמת אלך על זה.

השבוע זה קורה!

לא משנה כמה זמן יעבור או מה יקרה, כנראה שלנצח אגמגם כשאראה אותך. כנראה שלנצח אתחרט על כל משפט שני שאכתוב לך ברשת החברתית.

כנראה שאף פעם לא אוכל להיות חופשיה איתך לגמרי. אולי בגלל זה לעולם לא נהיה החברות שאני רוצה שנהיה.

אולי בגלל זה פתאום זרמה השיחה איתה, אחרי שנים של שלום שלום וזהו. כי בה לא הייתי מאוהבת. איתה אני יכולה להיות חופשיה. 

הלוואי שיכלתי. נמאס לי לגמגם כשאני רואה אותך. זה בטח לא תורם למה שאת חושבת עלי..

נמאס לי לחשוב פעמיים שלוש על כל משפט. וזה מפתיע אותי כי באמת קרה הרבה מאז. היתה האקסית, היתה ההיא שאהבתי אפילו יותר ממה שאהבתי אותך. כאילו, פאקינג נסעתי לעבוד בעגלות כדי לשכוח אותך.

אז למה אני לא יכולה להיות חופשיה איתך? 

אולי אני עדיין מדחיקה? אין מצב...

הלוואי שידעתי...