ברגעים כאלו אני חושבת לעצמי איך חשבתי בכלל לחזור לצפון.
כיף לי כל כך פה.
תקופה שאני באמת נהנית בה.
חוץ מכמה טעויות מפגרות בעבודה שבגללן הבוסית שלי קצת מעוצבנת עלי, מדהים לי שם. יש שם אחלה אנשים ואחלה אווירה ואני שם כבר חצי שנה ורק רוצה להתקדם שם
אתמול בת דודה שלי מתקשרת אלי משום מקום. כולי שקועה בנגינה, מפוג'מת, פתאום היא מתקשרת. איפה את? בקניון שלא רחוק מהבית שלי. אז נפגשתי איתה. הסתובבנו וניסיתי למצוא לעצמי איזה בגד נורמלי אבל לא היה.
היה כיף לפגוש אותה, חוץ מזה שזה הזכיר לי כמה אני שונאת שופינג. הרגיש לי קצת כמו בעל שנגרר אחרי אשתו לשופינג. בעלים יקרים, אני מבינה אתכם.
זה טיפה מפחיד אותי. כי יש לי הכל. באמת. כל מה שרציתי.
דירת 4 חדרים, בעיר במרכז, שאני מצליחה להחזיק אותה לבד. זה לא מובן מאליו בכלל.
חתול מקסים ואוהב, שאני מתה להביא לו חברה, אבל לא כל כך יודעת איך.
מערכת תופים שקניתי לא מזמן.
עבודה מדהימה.
משפחה תומכת.
ולאחרונה אני אפילו מעיזה להוציא את האף מתחת למיים ולהכיר קצת חברות חדשות. הכרתי כמה. ולראשונה בחיי קיבלתי מתנה ליום האהבה, בזכות החברות האלו.
באמת, טפו טפו טפו, המעבר לעיר הזאת עשה לי רק טוב.
היה עושה לי יותר טוב אם היתה איתי מישהי. אבל אני עדיין לא מסוגלת לחשוב על זה.
יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד אז. עד שארגיש מספיק בטוחה. עד שהטראומה ממנה תעבור.
רק ההכרות עם החברות החדשות גוזלת ממני הרבה אנרגיות.
היה יותר קל ויותר מזרז את התהליך אם היא היתה לוקחת אחריות על מה שהיא עשתה. אבל זה לא יקרה..
אז בנתיים אני פשוט נהנית ממה שיש לי. ומכל הטוב הזה שמקיף אותי.
ומשתדלת לחשוב עליה כמה שפחות. כי השבוע רק המחשבה על זה שאולי היא פתאום תצוץ באחד המפגשים החברתיים כמעט עשתה לי התקף חרדה.
אז משתדלת להעסיק את עצמי.
כשעסוקים אין זמן לחשוב.
וטוב לי. בנתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
