החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

לאט לאט, כמו לטאה שיוצאת ממאורה, מתחילה לצאת החוצה.

האור בחוץ מסנוור. מנסה להתרגל אליו, יוצאת באיטיות מהמאורה שהייתי בה בשנים האחרונות. 

משאירה אותה מאחור ויוצאת לעולם.

והנה, קורים דברים.

לפעמים זה מרגיש יותר מידיי התרחשויות בזמן כל כך קצר. אבל אולי ככה זה מרגיש לחיות.

ופתאום אני מבינה כמה הייתי סגורה, כמה הייתי אטומה לעולם.

אפילו השיער שלי נראה פתאום זוהר יותר.

מרגישה שצריכה קצת זמן לעכל את כל מה שקורה.

אולי לנסוע לצפון קצת. להתנתק.

מרגישה שבקרוב אכיר מישהי. ככה הרגשתי כשהשתחררתי מהדבילית והייתי מוכנה לקשר חדש.

ואז הכרתי את האקסית. אולי זה יקרה היום באירוע שהולכת אליו. לא יודעת. אבל זה יקרה בקרוב.

מעניין מי זאת תהיה.

ולך, רק אומרת תודה.

תודה שחזרת לחיי. 

אין לך אפילו צל של מושג כמה את משמעותית לי.

וכמה כיף לי. :)

דברים טובים, כמובן.

מרגישה שמשהו נפתח לי בחיים.

עדיין מעכלת את הסופ"ש המושלם ואת כל מה שבא אחריו.

כיף לי.

בלי קשר- החלטתי להשאר במרכז. שיחה איתה סידרה לי את המחשבות ואת הראש.

אז בנתיים אני פה, עד שאחליט אחרת.

סוף סוף מבינה את המשמעות של המשפט הזה.

פינה קטנה. טוב, אולי קצת יותר גדולה. ששמורה לך.

וזהו. לא יותר, ולא פחות.

תמיד יהיה אכפת לי ממך, תמיד ארצה שיהיה לך טוב, תמיד אהיה שם בשבילך ותמיד אשמח לדבר איתך.

וזהו.

מוזר לי הבוקר הזה.