החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אולי זה בהשפעת הזמן הפנוי שיש לי עכשיו, אולי זה בהשפעת התופים שיש לי עכשיו זמן לתופף בהם.

לא יודעת למה, פתאום בא לי לחזור לשירים של פעם. אלו שעבדתי עליהם לפני עשר שנים כמעט.

אולי זה התחיל מזה שמצאתי קטע גיטרה מהמם שהיה שמור לי במחשב, של אחד השירים שלי.

בכל מקרה, יש כבר תופים לבתים, עובדת על תופים לפזמון.

ואיכשהו הכל מסתדר פתאום.

חברה טובה תעשה לי תפקיד בס, חברה אחרת תהיה על הסאונד ורק צריך לחכות לחורף להקליט ובנתיים להתאמן ולחזור לענינים, כי אין לי מושג מה הולך בקטע הגיטרה המהמם הזה, מנסה להזכר וכלום. אין לי מושג מה לעזעזל היא עשתה שם.

הגיע הזמן לעשות משהו עם השירים האלו.

ועכשיו כתבתי קטע על הדבילית ומחקתי את כולו מחשש לחשוף אותה. שזה דיי מטופש כי הסיכוי שהיא קוראת פה, תזהה את עצמה ותעיר לי משהו על זה שווה בערך לסיכוי שלי לזכות בלוטו, אבל איכשהו לא הרגיש לי נכון.

עצוב לי שאין לי איפה לכתוב עליה באמת, כי יש לי כל כך הרבה מה לכתוב. מדהים שהבחורה הזאת מלוה אותי כבר עשור.

ומדהים שהיא כל כך דומה לבחורה השניה שהתאהבתי בה נואשות.

מעניין לעניין באותו עניין, היום הייתי בצפון, ראיתי דירה שלא אהבתי, חפרתי לחברה בשכל על המעבר. בגדול היא אמרה לי דבר נכון- רבאק, זה כולה לשנה, לא לחיים שלמים, מה אני עושה עניין? אם לא יהיה לי שם טוב אני אחזור לפה וזהו.

ופה במרכז זה יהיה תמיד לחיות על השקל, לחיות על הקצה וזה לא מוצא חן בעיניי. שם בצפון אני אוכל לחיות קצת יותר ברווחה.

ואז היא אמרה לי שהתרגלתי לדירה הזאת ושהרגל זה דבר רע כי הוא תוקע.

וזה הוביל אותי לחושב כמה מתוך זה שפעם הייתי מאוהבת בדבילית ובבחורה שאחריה, היה מתוך הרגל שזה הטעם שלי, או שזה באמת הטעם שלי.

איך יודעים אם עושים משהו מתוך הרגל או שזה אמיתי?

נקודה למחשבה.

ועכשיו למרות שאני עייפה מאוד ואחרי יום ארוך, יושבת כאן לכתוב כי אין לי כוח ללכת לישון.

היום בזמן שיחה עם חברה הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד קאוצינג בין היתר כדי לעזור לנשים לעבור את התהליך של היציאה מהארון.

גם ככה אני עושה את זה בלי קשר, בתור חברה.

ליוויתי הרבה נשים בתהליך הזה. זכורה לי חברה טובה מפעם שההורים שלה ממש כלאו אותה בבית כשהם שמעו על זה. זה היה לפני שנים ולפני עידן הפייסבוק (אם את פה בטעות.. היי). ועוד חברה אחרת שעברה תהליך מאוד כואב עם ההורים שלה. וגם אז הייתי שם וליוויתי אותה.

אז יהיה נחמד לעשות את זה באופן מקצועי ולתרום לעולם.

המטרה השניה שלי בלימודים האלו היתה ידועה לי ממזמן- אני רוצה לעזור לאנשים למצוא את הקרירה שלהם, אבל זה ידרוש ממני לעבור עוד התמחות.

וזה מוביל אותי להתלבטות קטנה. במקום שאני רוצה ללמוד בו נפתח קורס ביולי, בדיוק יום לפני יום ההולדת שלי.

זה אומר שאצטרך לעבור כבר חודש הבא ובעיקר לסתום את הויזה שלי לגמרי, כי כמובן שאין לי את כל הסכום עכשיו.

הקורס הבא בנומבר.

מצד אחד, הצעד ההגיוני לעשות הוא לחכות לנובמבר. חצי שנה זה מספיק זמן לארגן את הסכום הזה בלי להחנק כלכלית.

מצד שני... רבאק, מה הסיכוי שייפתח קורס דווקא יום לפני היומולדת שלי? אולי היקום מנסה לרמוז לי משהו? אולי אני כן אצליח לארגן את הסכום? אבל איך?

בנתיים החלטתי זמנית לחכות לנובמבר, ואני כבר שולחת קורות חיים וקובעת ראיונות כדי להישאר כאן עד סוף החוזה (נחמד לי כאן, אני לא באמת רוצה לעזוב.. אם רק היתה לי משפחה כאן הייתי נשארת), אבל ההתלבטות הזאת מנקרת לי בחלק האחורי של הראש..

לא יודעת מה לעשות.

מחר יש לי יום ארוך. נוסעת צפונה לעשות כמה סידורים שם, לראות את הדירה, להפגש עם חברה טובה ואם אספיק גם להרשם ללימודים.

ויש לי ערימת כלים בכיור.

ובמקום ללכת לשטוף אותה ולהתארגן לשינה אני שומעת לי מוזיקה וכותבת. חכם.

נזכרתי היום בתקופה שבה המשרד של אבא ז"ל היה בת"א, ואיך הייתי באה לשם. עברתי קרוב למקום.

ופתאום התגעגתי נורא לתקופה הזאת.

ואז אמרתי לעצמי, מה אני מתגעגעת? למה? הייתי הרי נורא מוגבלת אז.

וזה גרם לי להעריך את החופש שיש לי עכשיו.

כמה חופש יש לי היום. כמה אז הייתי מוגבלת.

יש לי פאקינג מערכת תופים לידי. רק זה יכול להעלות לי דמעות של אושר.

חושבת על כל הפעמים שבהן חזרתי לבית של אמא, מתתי לנגן ולא יכלתי ועכשיו אני יכולה.

חושבת על זה שאני יכולה לעשות מה שבא לי. לא רק במוזיקה. גם בעסקים.

אני חופשיה. אני באמת חופשיה.

וכיף לי.

החג הזה והמסר שקיבלתי שחררו לי הרבה.