החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש לי.

מרימה את עצמי כשקשה  מעודדת את עצמי. מכריחה את עצמי לקום מהמיטה ולעשות דברים.

קוראת ספרים שעוזרים, עושה הרבה עבודה עצמית..

ויודעת שחייבת להכנס למסגרת כלשהי. לא יודעת איזו.

נגה של פעם היתה שוכבת במיטה שבוע ורק בוכה.

למה בעצם כל כך רע לי? כי פתאום אני תלויה ב2 נשים שלכל אחת מהן יש חיים משלה. הבדידות הזאת קשה לי.

כי ממצב של שיחות אינסופיות, שכבר הרגשתי כאילו הפלאפון הוא חלק מהיד שלי, עברנו ל"שיחות" של משפט וחצי בערך..

כן, הפתרון הוא להכיר נשים חדשות. וכולם אומרים לי ללכת לעבוד. לא בא לי. זאת לא המסגרת שבה אני רוצה להכיר נשים חדשות וחוץ מלמלא את חשבון הבנק שלי ולרוקן לי את הזמן והאנרגיות זה לא יעשה הרבה. זה לשים פלסטר על הבעיה. למרוח אותה. אז הורדתי אפליקציית הכרויות, שלחתי הודעות. מחר יש אירוע, או סדנה,או לא בדיוק ברור לי מה זה, לנשים שלא רוצות ילדים. אז כמובן שאלך.

ויתרתי על עניין הפסיכולוגית. זה סתם לשבת מול מישהי שלא ממש אכפת לה ממך ולבכות על מה שאין, במקום להתמקד בלהגיד תודה על מה שהיה ולהפתח לחוויות חדשות. ועוד לשלם על זה ממיטב כספי שלא כל כך קיים. 

ממתי כל כך רע לי לבד? ממתי אני כל כך צריכה לדבר עם מישהו? הרי תמיד אהבתי את הלבד שלי..

השינוי הזה פשוט קיצוני לי מידיי. לא יודעת איך להתמודד איתו, אבל מנסה.

מרימה את עצמי. מוצאת דברים מעניינים להתעסק בהם. מקדמת את העסק שלי. וכן, גם מרשה לעצמי לבכות קצת, להתפרק, לדמיין איך אני קונה פשוט כרטיס טיסה טעפה מפה.. אבל בפנים יודעת שזה לא יעזור, הרי כשאחזור אחזור בדיוק לאותן הבעיות.. מה עשינו בזה?

אז בנתיים אני פה, נלחמת, מתעסקת בדברים שעושים לי טוב, ומחכה לל"ג בעומר כי תמיד כיף סביב המדורה.

נופלת. אוספת את עצמי, מעיפה לעצמי כאפה וממשיכה הלאה.

מזכירה לעצמי שצריכה להודות על מה שיש ועל מה שהיה, גם אם כרגע החיים שלי נראים ריקים ומרוקנים.

גם אם כרגע אני תלויה בשתי חברות. יש א. נשים שאין להם אפילו את זה.

ושוב נופלת. ושוב מזכירה לעצמי שהעצב והדמעות רק ירחיקו ממני את מה שיש לי. ושוב מזכירה לעצמי שאני בוחרת מה לעשות בכל יום ויום, כי זאת הסיבה שאני עצמאית. ואני כרגע בונה את עצמי מחדש וגם אם יש ימים ריקים זה בסדר, כי אני בחרתי.

ואולי אני פשוט צריכה חברות עצמאיות, או חברות שמבינות מה זה חיים של עצמאית. כי רוב השכירות לעולם לא יבינו למה אני מתרגשת מהפניה, או למה זה מרגש אותי שה60 שניות שלי השתפרו מאוד במפגש נטוורקינג שעבר.

ואם אני צריכה לשפוך את הלב, אולי כדאי שאלך לפסיכולוגית ואפרוק הכל אצלה. כשחושבים על זה, זה לא רעיון רע. ככה אני גם אספיק להפוך את החברות שלי לפסיכולוגיות. אבל מה עכשיו לשבת מול מישהי זרה ולפתוח מחדש את כל הסיפור איתה... לא בטוחה שמוכנה לזה.

מעניין כמה כוח עוד אצטרך כדי להרים את עצמי כל פעם מחדש.

או לשקוע בדיכאון עמוק, או להודות על כל מה שחוויתי בחודש האחרון ולצפות בסקרנות לחוויות חדשות, גם אם עכשיו יש קצת התרחקות והפסקה ולא כל כך מדברות כמעט.. 

בכל החצי הראשון של היום בחרתי באפשרות הראשונה. עשיתי דברים כדי להסיח את דעתי, אבל באיזשהו שלב גם זה לא עזר והופ, דמעות, בכי בלגאן.

עד שפתאום, אחרי שהתבכיינתי שעה לחברה על כמה אין לי חברות וכמה החיים שלי הם כלום ושום דבר והייתי הכי מסכנה בעולם, עצרתי ואמרתי לעצמי מה נסגר איתי. הרי לפני חצי שנה מי חשב על כל זה. מי בכלל העלה על דעתו שזה אפשרי. אף אחד. בטח לא אני.

וכמה חוויות שעברתי בחודש האחרון. וזה הרי לא נגמר לגמרי.. וכל חוויה העצימה אותי. פיקסה אותי. סידרה לי עוד חלק במחשבה. 

הרי עד לפני חודש וחצי עוד התלבטתי אם לעבור לצפון או לא.

והנה אני נשארת כאן, במרכז, אולי אפילו בדירה הזאת, נרשמתי ללימודי אימון, יש כיוונים חדשים ומרגשים בעסק שלי.

כן, אני עדיין מפחדת להכניס אנשים חדשים לחיים שלי. עדיין מפחיד לפתוח שוב את הלב. בגלל זה לא התקבלתי לעבודה שניגשתי אליה לראיון השבוע.

אז עושה הרבה עבודה עם עצמי כדי שזה יקרה, כדי שאוכל לעשות את זה. וזה קורה לאט. רואים את זה גם בעסק שלי, שפתאום קורים בו כל מיני דברים קטנים ומשמחים וגם בחיי החברה שלי, שאמנם כרגע תלויים ב2 נשים מדהימות, אבל גם זה ישתנה לטובה. 

וכשקלטתי את זה העפתי לעצמי כאפה, ופשוט ישבתי לי ונזכרתי בהודיה בכל חוויה וחוויה שעברתי בחודש האחרון. ראיתי איך היא העצימה אותי, אותה, את הסביבה שלי. ראיתי איך זה תרם לחיים שלי, שלנו.

אז כן, יהיו עוד משברים ודרמות ובכי ותחושת בדידות, כי כזאת אני, דרמטית ועושה פיל מעכבר, ואולי זה לא בדיוק עכבר אלא הרבה עכברים גדולים.

בנתיים בוחרת להודות על כל החודש הנפלא הזה שהיה, לצפות לחוויות חדשות ולהתמקד בטוב.

ואגב, אני קוראת את התגובות שלכם. אם מחקתי תגובות, זה כי שמעתי בהם נימה של ביקורת ושיפוטיות, שני דברים שאני לא אוהבת ולא רוצה להכניס למרחב הזה. אנא המנעו מזה.