החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

ישבתי לשיחה נוקבת עם עצמי.

אמרתי לעצמי חלאס, את תכף בת 34. עוד חודש וקצת.

מה לעזעזל אכפת לך מה חושבים עלייך?

בגיל 16 כשחלמתי להיות עצמאית לא יכלתי לדמיין תנאים טובים יותר לחיות בהם בגיל 34.

אף אחד לא מגביל אותי, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אפילו בעל הבית שלי גמיש, שזה נדיר למצוא כאלו באזור המרכז.

יש לי דירה מדהימה, באזור מדהים.

היחידה שעוצרת מעצמי לעוף קדימה זאת אני בלבד.

אז מי זאת לעזעזל הדבילית? מה אכפת לי ממנה? למה לעזעזל אני עדיין מגמגמת כשאני רואה אותה? למה לעזעזל אני עדיין עוקבת אחריה? חלאס.

מי זאת ההיא שהיה איתה את הסיפור ההוא?

די לעשות מדברים, מאנשים ואפילו מחיות מה שהם לא.

אני פשוט מייחסת יותר מידיי חשיבות לדברים.

יש לי את כל הכלים לעוף קדימה. תודה לאל על הדרך החדשה שנפתחה לי, שמתווספת לדרכים שהיו כבר.

תודה לאל שיש עוד תחום שאני יכולה לעסוק בו.

אז אתמול ישבתי כל היום לעבוד על ההרצאה החדשה שלי ביום ראשון ואני מחוייבת כלפי עצמי (ועכשיו כלפיכם) למלא את המקום ולא משנה מה.

היה יום פורה ומקסים. היום גם מסתמן ככזה, והוא רק התחיל.

חג שבועות שמח לכם, ואמן שנקצור את הפירות.

משעשע שאנחנו כבר בשבועות וישרא עדיין בחופשת הפסח.. נו מילא.

הכל אצלי פורח. יוצאת לדרך חדשה ישנה בימים אלו, אחרי שהסתבר לי שאפשר לעשות משהו שהייתי בטוחה שלא אפשרי. 

הכל טוב, באמת. נכון, אני בלי עבודה וזה קצת מלחיץ אבל בגלל זה יוצאת לדרך החדשה הזאת.

רק דבר אחד חסום אצלי.

אהבה.

כמה שכתבתי על זה כאן. מרגישה שאני ממחזרת את עצמי, אבל בכל זאת. יותר מחמש שנים לא יצאתי לדייט.

לא מסוגלת לראות את עצמי בזוגיות.

לא מסוגלת להביא את עצמי להתחיל עם מישהי.

חסומה. משהו חסום שם. אולי שם הבלוג עדיין נכון, כי אני עדיין מגלידה, בקטע הזה.

נמצאת בכל המקומות- אתרי הכרויות, קבוצות פייסבוק, בכל המקומות הוירטואליים, כי ללא וירטואליים אני לא יוצאת. מסיבות זה כבר לא הקטע שלי. לא מאז שהצלמים התחילו להעלות הכל לפייסבוק.

עושה הכל, ולא עושה כלום. כי משהו חסום.

עמוק בפנים, אני פשוט לא מאמינה. לא מאמינה שאוכל למצוא מישהי שתהיה הטעם שלי ואני שלה, שתענה על כל הדרישות שלי.

כלומר, ברור שסטטיסטית ישנה מישהי כזאת אי שם, אבל אני לא מאמינה ביכולת שלי להגיע אליה. 

לצאת עם נשים שלא הטעם שלי רק בשביל לצאת נראה לי כמו בזבוז זמן וכוחות. מעדיפה לשמור עליהם.

זה גם לא הוגן כלפיהן.

מצאתי שתי נשים שהן הטעם שלי. בשתיהן התאהבתי ממבט ראשון. הן גם דיי דומות חיצונית. ושתיהן אמרו לי לא.

עם אחת מהן אין לי קשר בכלל, עם השניה אני מגמגת כל פעם שאני מדברת איתה.

אז פעם שלישית גלידה? אולי. רק שתגיע הפעם השלישית הזאת.

כי בנתיים הזמן עובר ואוטוטו אני בת 34. ועדיין לבד.

דירת 4 חדרים, בעיר שאני אוהבת, באזור שאני אוהבת, בבניין שאני אוהבת. חתול, גיטרה, תופים. עסק. חדר כושר שאני לא ממש הולכת אליו. דירה אחרת שמממנת חלק מהדירה הזאת. חופש. עצמאות.

כן. חופש. בכל רגע אני יכולה לבחור מה לעשות. בכל רגע אני יכולה להחליט לעזוב. כמעט עשיתי את זה.

כן, הדבילית לגמרי דבלית שהיא אמרה לי לא אי אז לפני עשור.

ולא רק היא. כל הדביליות שבאו אחריה.

למה כמעט עזבתי אם כך? רק בגלל שאין לי כאן אף אחד. ובגלל שיקר כאן. ואת שני הדברים האלו אפשר לפתור. בקלות.

כן, אני חיה את החלום. כיף לי. טוב לי. אני יכולה לבחור במה לעבוד. אני יכולה לקחת משרה חלקית כדי לפתח את עסק המוצרים שלי.

אף אחד לא אומר לי מה לעשות כשאני קמה בבוקר.

אף אחד לא אומר לי מה לאכול, מה לקנות, מה ללבוש.

עצמאות מלאה.

יכולה להכניס עוד חתול אם בא לי. רק הפחד שאני לא יודעת איך החתול שלי יגיב לזה מעכב אותי.

משקפיים ורודים מידיי?

לא.

אני לבד. בודד לי כאן. בגלל זה החלטתי לתת גז על העסק של המוצרים- להכיר אנשים חדשים. כי כל אחד יכול לעשות את העסק הזה, ואני בהחלט מחפשת שותפות.

רוצה להתנדב. אולי בשדולת הנשים בעיר, אם יש כזאת. יודעת שיש משהו כזה.

מישהי הציעה לי להצטרף לקבוצת ריצה. לא הזכירה משהו ספציפי, רק זרקה רעיון. מסתבר שיש כאלו גם לבטטות כמוני. אולי זה יהיה יותר טוב במקום החדר כושר שאני כמעט לא הולכת אליו.

כבר שכחתי מה זאת זוגיות. או דייט. דיי תקועה לי בבועה של עצמי, נעולה באמונה השגוייה שקשה למצוא מישהי שגם לא מעשנת (גם לא גראס) וגם לא רוצה ילדים וגם נהיה הטעם אחת של השניה.

אולי העבודה הבאה שאמצא תעזור לי בזה. אולי פשוט העבודה הקודמת לא התאימה לי.

בנתיים חוץ מהבדידות, טוב לי. כיף לי עם החופש הזה. כיף לי באזור הזה.

חושבת על שם חדש לבלוג. הנוכחי כבר לא מתאים.

ובנימה זאת- שבת שלום לכם.