החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

החלטתי שזהו, אני חייבת מסגרת.

לא יכולה יותר להרגיש שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי, לא יכולה יותר עם הימים הריקים האלו. אפשר להשתגע מזה.

זאת גם אחת הסיבות שאני לא רוצה זוגיות עכשיו.

איך אפשר לנהל זוגיות כשהחיים שלי כל כך ריקים?

אני משתגעת פה. שתי החברות שלי סטודנטיות בתקופה עמוסה מאוד, לאחת בקושי יש זמן לנשום, ואני רוב היום סתם מחפשת מה לעשות עם עצמי.

ברור שזה חונק ואני חייבת לבנות את החיים שלי לפני שאני בכלל חושבת על זוגיות.

גם העסק שלי כרגע לא עונה על החזון שלי לחיים, אז החלטתי לוותר עליו ולהפסיק לטפל.

אם אני צריכה להגיע לקליניקה מסויימת כדי להתפרנס, זה כובל אותי.

והחזון שלי לחיים אומר שאני רוצה להתפרנס בלי להיות תלויה בזמן, במקום או באנשים מסויימים כדי להרוויח.

כלומר, שאוכל להתפרנס בלי קשר למקום שאני נמצאת בו כרגע בעולם, שאוכל להתפרנס בכל זמן שאבחר לעשות זאת, שאוכל להתפרנס בלי להיות תלויה באנשים ספצייפים (בוסים או לקוחות גדולים שאחשוש לפטר אותם) כדי להרוויח.

הכי הייתי קרובה לזה כשכתבתי מאמרים, אבל כמה אפשר לדחוף לאנשים דברים שהם לא באמת צריכים. די, עשיתי את זה חמש שנים ומיציתי. 

יכלתי לכתוב בכל מקום שאבחר לכתוב בו וכבר יצא לי לכתוב מהפלאפון בפארק מקסים שהייתי בו. נחמד לא?

יכלתי לכתוב בכל זמן שרציתי, כל עוד היו לי פרוייקטים לעבוד עליהם, גם ב2 בלילה. אף אחד לא עמד לי על הראש עם שעות מוגדרות לכתיבה.

יכלתי לכתוב בלי להיות תלויה בלקוחות מסויימים- היו לי מגוון לקוחות שעבדתי מולם, חלקם חוזרים.

בעצם אפשר להגיד שזה דיי הגשים את החזון שלי. חוץ מזה שזה שיעמם אותי למוות בשלב מסויים.

ועדיין מכרתי זמן בכסף.

וכרגע אין לי רעיון למשהו שיכול להחליף את זה. טוב, בסדר, אני כבר כמה זמן משתעשעת עם המחשבה לפתוח אינסטגראם לחתול המקסים שלי, שכל מי שרואה אותו מתאהב בו ואולי לאט לאט להפוך אותו לאושיית רשת ולקבל גם הצעות מכל מיני חברות. אבל איכשהו אני לא מרגישה בנוח עם הרעיון הזה. זה הילד שלי, וזה ילד שלא יכול לדבר ולהגיד אם בא לו כל הפרסום הזה.

אז בנתיים אני חושבת על זה.

ועד שאתגבש על עצמי, חייבת למצוא עבודה. חייבת מסגרת. חייבת תעסוקה נורמלית.

ורצוי כזאת שתאפשר לחשבון הבנק שלי קצת לנשום.

כי אם כבר לכבול את עצמי, שלפחות ייצא לי מזה משהו.

ובנתיים, חמישי שמח לכם.

ביום אני מצליחה להתחמק מזה.

יש עיסוקים, יש דברים לעשות.. אבל בשעות האלו, הקטנות של הלילה, כשאין שום דבר לעשות.. הן תוקפות.

המחשבות. הגעגועים. מייחלת לחיבוק. מייחלת למגע.

ואת לא פה.

ואף אחת לא פה.

והכי עצוב לי, שאני מרגישה שנכשלתי.

חבל שאין לי מכונת זמן.

או מישהי שתבוא לחבק אותי עכשיו ותגיד לי שיהיה בסדר.