החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אחגוג עוד שנה שבה נשמתי.

לכבוד המאורע החלטתי שדי. זהו. מספיק. נגמר.

נמאס לי לסחוב את הטראומה מהשיימינג הזה שחוויתי לפני כמה שנים. 

נמאס לי מהחוסר אמון שלי באנשים כתוצאה מזה.

נמאס לי מהמצב החברתי העגום שלי שנוצר כתוצאה מחוסר האמון.

אז זהו.

מספיק לסחוב את זה.

החלטתי ללכת לטיפול.

כנראה שיש דברים שאי אפשר לטפל בהם לבד.

וטראומה כזאת אי אפשר לרפא לבד.

אז פרסמתי באיזו קבוצה של מטפלים שאני מחפשת טיפול תמורת טיפול. מזל שחזרתי לטפל. 

ומחר המפגש הראשון.

מעניין איך יהיה.

בטוח שיהיה כואב כי אני הולכת לדבר שם על משהו שחוויתי לפני שנים, כשרק נכנסנתי לקהילה, שאפילו לחברה הכי ותיקה שלי לא סיפרתי מה קרה שם.

וגם שם היתה מעורבת מישהי מהקהילה. למזלי לא הייתי מאוהבת בה.

כנראה שהשיימינג שחוויתי לפני כמה שנים  זה שחזור של האירוע ההוא.

זה בטח לא יהיה טיפול אחד, כי למרות שזה לא טיפול פסיכולוגי, אי אפשר לפתור דבר כזה בטיפול אחד. מקווה שכן, לא מאמינה.

מקווה רק שזה ייפתר מהר, כי אין לי כוח לגרור את זה עוד הרבה זמן. רוצה להוריד מעלי את השק הזה.

בהצלחה לי.

אתמול, באמצע דאון היסטרי על הבדידות המזהרת שלי ועל כך שנותרה לי חברת אמת אחת, שהיתה עסוקה באותו זמן אז לא העזתי לפנות אליה, פתאום התחלתי לחשוב עם עצמי- רגע, מה טוב בזה?

מה טוב במצב הזה?

ומבין הדמעות עניתי לעצמי:

קודם כל, לא צריך להיות אכפת לי יותר ממה חושבים עלי. אם אין כמעט מי שיחשוב עלי, למה צריך להיות אכפת לי מזה?

דבר שני, התפטרתי מתפקידי כיועצת זוגית במשרה מלאה בהתנדבות. סוף סוף בלי שיחות אין סופיות שכוללות ניתווחים בלי סוף על מה היא אמרה, מה היא עשתה, למה היא עשתה ואמרה את מה שהיא עשתה ואמרה. שיחות של שעות על כלום. כמה אנרגיות השקעתי בחרא הזה וכמה התפנה לי עכשיו.

ופתאום קלטתי שמה שטוב בחברת האמת היחידה שנותרה לי, שאין אצלה את הקטע הזה. היא לא משתפת בחיי הזוגיות שלה כמעט. לא יודעת אם זה כי הזוגיות שלה מושלמת ואין מה לשתף או שהיא בוחרת להתמודד לבד. כך או כך, תודה לאל אני לא צריכה להיות יועצת זוגית.

הצד הרע בזה, שאין מי שתהיה יועצת זוגית בשבילי כשאני אצטרך... אבל אני אסתדר כשיגיע הזמן.

ואת כל האנרגיה שהתפנתה לי עכשיו אני יכולה להשקיע בעסקים שלי ובלהכיר אנשים חדשים, יותר נכון, נשים חדשות, שאולי חלק מהן יהיו חברות אמת בבוא הזמן. הרי גם חברת האמת שלי עכשיו לא נהייתה חברת אמת ברגע. זה לקח זמן.

ואז החלטתי שוב, שאם לא אכפת לי מה חושבים עלי, אין שום דבר שיעצור אותי.

וככה ניצלתי מלילה של בכי ודמעות, והפכתי אותו ללילה של תקוות ואנגיות חדשות.

מעניין מה יביא איתו השבוע החדש שמתחיל מחר.

הרבה תוכניות מרגשות. הרבה כיף.

רק להנות.

ובנתיים, לנוח. :)

פתאום בסצינה של הרוק הנשי התחיל להיות קטע כזה של לכסות את הקול שלך עם מוזיקה. כמה שיותר.

לא יודעת אם זה משהו שמגיע מהעולם (חוץ מרוק נשי שומעת מטאל, כמו שרואים פה בבלוג עם הקישורים), או שזה משהו מקומי.

פתאום כל אלבום חדש של זמרת שוליים (סורי, אתן עדיין לא בקיסריה), נשמע כמו הרבה מוזיקה וקצת שירה.

ועכשיו עצרתי שיר של זמרת שאני מאוד אוהבת וחיכיתי לדברים חדשים שלה הרבה מאוד זמן, כי פשוט לא יכלתי לשמוע את זה. הרבה מאוד מוזיקה, קצת שירה. זה מה ששומעים לפחות.

ועצוב שאני לא יכולה להגיד להן את זה ישירות, כי את רובן בסצינה הזאת אני מכירה אישית, מכירה שנים, ובדרך כלל מאוד אוהבת את מה שהן עושות.

אין לי מושג אם זה קטע של סאונד, קטע של הזמרות או קטע של מה. רק יודעת שזה מציק. בעיקר מציק שגם שמות קצת יותר מוכרים בסצינה של הרוק הנשי התחילו לעשות את זה.

מה הפחד הפתאומי הזה לשים את הקול במרכז? מאיפה זה בא? מה זה הגל המוזר הזה?

כן, משחקי אלקטרוניקה במוזיקה זה מגניב ואתן קוליות כשאתן עושות את זה. סינטסייזר זה אחד הכלים המגניבים ואתן אחלה גבר שבעולם שמכיר הרבה אפקטים ואפשרות להקליט את עצמך שוב ושוב. אבל היי, תרגיעו. אני רוצה לשמוע אתכן, לא מוזיקה עם קצת שירה.

וכשאני אומרת הרבה מוזיקה, זה הרבה כלים. הרבה אפקטים. סאונד מטורף.  זה מכסה את השירה שבקושי שומעים משהו. מתסכל.

מבטיחה בזאת לעצמי שאם באמת אתחיל לעשות משהו עם כל הטקסטים שלי, לא אפול למלכודת הזאת, כי אני רוצה שישמעו את הקול שלי. אפילו שהוא לא כזה להיט בעיניי כמה אנשים שמכירים אותי.

וזה פשוט עצוב שהפכנו להיות חברה כזאת שאני לא יכולה להגיד את מה שיש לי להגיד בפייסבוק כי הן יקראו את זה וצריכה להתחבא מאחורי בלוג בישרא.