החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אם פעם, כשהייתי בתיכון וקצת אחרי, הרגשתי שאני נתקלת בקירות כל הזמן ולא יכולה להתקדם לשום מקום, כי כל פעם שניסיתי להתקדם משהו חיצוני עצר אותי, היום הקירות היחידים שאני נתקלת בהם הם רק אלו שבתוכי.

ואם לפני כמה חודשים הייתי מסתכלת על העתיד ורואה חור שחור, היום קמתי, הסתכלתי על העתיד וגיליתי גן עדן של אפשרויות.

הכל פתוח בעצם. בגיל 35, יש לי הרבה יותר אפשרויות, ידע, משאבים, זמן וכוח מאשר היו לי בתיכון.

אז נכון, בתיכון לא היה לי את הקטע של מה יגידו עלי והייתי מסוגלת לעשות דברים שאני לא כל כך מסוגלת לעשות היום. או שנדמה לי שאני לא מסוגלת.

אבל בסדר, יש דברים אחרים.

ובאמת הכל פתוח. אני יכולה לבחור להיות שכירה, לעבוד משמונה עד חמש באיזה מקום, לקבל את היציבות ואת הביטחון הכוזב של המשכורת.

ואני יכולה לעבוד קשה, לשים את האגו שלי בצד, ולהצליח סוף סוף בעסק שלי.

אני יכולה לבחור ללכת ללמוד, לשנות שוב כיוון, ואז ללכת להיות שכירה כדי לממן את זה.

אני יכולה הכל, בעצם. טוב, כמעט. יש עדיין כמה מגבלות.

אבל מה שנחמד בחיים האלו- הכל הפיך

אני תמיד יכולה לשנות הכל ולהתחיל מהתחלה.

תמיד יכולה לארוז את עצמי ואת החתול שלי ולעבור צפונה. או אפילו לאנגליה. זה סיוט לעבור עם חתול לאנגליה כי שמים אותם בתא המטען? נו באמת, יש מאות אלפי חתולים וכלבים שעברו את זה במהלך השנים. החתול שלי עמיד, הוא ישרוד גם את זה.

תמיד יכולה לחזור להיות שכירה, תמיד יכולה להחליט שלא בא לי להיות לבד ולהכיר מישהי.

הכל הפיך. הכל ניתן לשינוי. ואפילו העץ שעומד נטוע במקום אחד גדל ומשתנה וצומח.

טוב, זה נכון כל זמן שאין ילדים. ילדים זה לא הפיך, אי אפשר להחזיר אותם לרחם. זאת אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת ושלא בא לי להיות אמא.

כרגע בעיקר סקרנית לגבי העתיד ומה אבחר לעשות בו.

כל מה שרציתי יש לי, ואם אין לי אני יכולה להשיג אותו.

יש לי משפחה נפלאה. שבזמן האחרון אני מגלה מחדש עד כמה.

יש לי חברות נפלאות, שכרגע עסוקות בלימודים.

יש לי חתול מקסים שבזמן האחרון ישן איתי במקום בחדר שלו.

יש לי דירה, להשקעה. זה לא משהו טריוויאלי בכלל.

יש לי דירה מקסימה בסביבה שקטה שאני גרה בה.

ואולי הכי חשוב- אני יכולה ללכת, יכולה לראות, כל החושים שלי פעילים..

ובשביל מישהי שעברה 4 שנים מחייה בלי יכולת ללכת, זה המון.

מה חסר? אהבה. ועבודה. ואת שני הדברים האלו אפשר להשיג. אפילו דיי בקלות.

מרגישה שלאט לאט אני סוגרת מעגל עם הבלוג הזה, שפתחתי אותו בתקווה שיום אחד אשב על המרפסת בבית שלי ולא בבית של אמא.

אז גם זה קרה. למרות שבדירה שאני גרה בה אין מרפסת.

כל מה שאין לי אפשר להשיג. ואם אין לי, אולי זה סימן שלא צריך להיות לי, כי אחרת היה לי.

אולי אני לא צריכה אהבה כרגע. אולי יש מספיק אהבה סביבי.

אולי אני לא צריכה עבודה כרגע, יש מספיק הזדמנויות ליצור עושר סביבי, רק צריך ליזום.

מה שצריך להיות שלי, מגיע אלי בסופו של דבר..

אז אין סיבה להיות בדיכאון. אין סיבה להיות בלחץ. זה במילא לא יעזור.

בנתיים אופטימית. שמישהו יזכיר לי את הפוסט הזה בפעם הבאה שאהיה בדיכאון בגלל איזו שטות.

לא הגיוני שאני רוצה משהו שלא קיים.

חייבת להיות אי שם בארץ מישהי שתהיה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני מחפשת.

חייבת להיות אי שם בארץ מישהי שתהיה מלאה עם מראה אירופאי, שלא תרצה ילדים, או לפחות שתהיה פתוחה לרעיון של אימוץ, שתהיה עמוקה ברמות של שיחות של שעות, ושאהיה הטעם שלה. אה, ושתדבר עברית, כי האנגלית שלי על הפנים.

מצאתי קרוב, כל כך קרוב, אבל לא זה. כי אני לא הטעם שלה, אז זה לא זה.

חוץ מזה שהיא רוצה ילדים.

איך ייתכן שבאף אתר הכרויות אין מישהי כזאת? או שכולן מתביישות להצהיר את זה שהן לא רוצות ילדים, או שפשוט אין.

אבל חייבת להיות. סטטיסטית זה לא הגיוני שאין.

אז למה לוקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותה? איפה את מתחבאת, אישה שלי?

וכשאמצא אותה, אני רוצה להיות מסוגלת לפרנס אותה. כי זה הצד הגברי שבי.

ולכן זאת המטרה שלי.

רק שאמצא אותה כבר, לעזעזל.