אני רוצה לפגוש את האיש שהצליח לשכנע את כולם שרכב זו עצמאות. בטח הייתי לומדת ממנו (או ממנה.. מי אמר שזה היה גבר?) כמה דברים על שיווק. אז הנה, לכל מי שחושב שרכב זו עצמאות- למה זה לא.
נתחיל מהרכב עצמו- נכון, אפשר למצוא רכב יד מי יודע כמה באיזה 5,000 ש"ח, אבל כולם יודעים שזו גרוטאה שתיתקע לכם באיילון.
אז בשביל רכב נורמלי כבר צריך לעבוד לפחות שנה כדי לחסוך, או לשלם את כל התשלומים עליו.
אחר כך יש את המוסכניק, זה עם החריץ בתחת, שעל ההחתלה לוקח בין 200-500 ש"ח לפחות, לראות שאין שום תקלות ברכב. אם זה רכב חדש מהנילונים, תורידו ירידת ערך.
ואז יש את כל האגרות שהולכות למדינה, שבטח גם מסתכמות בכמה מאות שקלים, בזה אני פחות מבינה.
נמשיך עם הביטוח, שלפעמים מגיע לסכום שאפשר היה רק איתו לבלות שבוע ימים באירופה בשקט, במלון חמישה כוכבים. תלוי באיזה רכב מדובר ומה העבר הביטוחי. בעבודה לשעבר שלי היתה לי גם התעסקות עם ביטוח וראיתי סכומים. בואו נגיד שעכשיו אני יכולה לעבוד בכל סוכנות ביטוח שמתעסקת עם ביטוח רכבים, אם בא לי.
אז עוד לפני שהתנענו את האוטו, הלכו מינימום 50 אלף ש"ח, מקסימום.. אין גבול.
אבל בשביל להתניע את האוטו צריך דלק. הלכו עוד 500 שקל במינימום בחודש, בהנחה שלא עושים נסיעות מטורפות כל יום. כסף שהולך ישירות לכיס של תשובה וחבריו. כמובן שחלק מזערי מזה הולך לעובדים וכו, אבל הרוב הולך אל בעלי תחנות הדלק, כמובן. כבר 6000 ש"ח בשנה, אחלה סכום לחופשה נחמדה, מחשב חדש, או לחסוך לפנסיה, רחמנא ליצלן.
טוב, בשעה טובה אחרי שאכל לנו לפחות 80 אלף ש"ח עד כה, הרכב עולה לכביש. גם הנהגים הכי זהירים מקבלים לפעמים דו"חות חניה, דו"חות מהירות ואפילו סתם דו"ח על זה שלרגע הטלפון היה ביד כדי לראות מי שלח הודעה.
ואחרי כל זה, במקום להנות מהדרך הנהגים רואים רק את הכביש שלפניהם, עסוקים בלפחד ממצלמות מהירות, להתעצבן על נהגים ישראלים, תקועים בפקקים הלא נגמרים ונזהרים לא לשכוח את הילד/ה ברכב כשכבר מגיעים למקום, כדי לא להופיע בעיתון למחרת.
ונניח שהכל עובר בשלום ואין אף דו"ח תנועה ארור במשך חצי שנה. אופס, הלך המצבר, הרכב נתקע בלי דלק וצריך להזמין גרר, פנצ'ר בגלגל שצריך לקנות עכשיו גלגל חדש כי הגלגל הרזרבי כבר בשימוש ועוד כאלו צרות שחלק מחייבות הגעה למוסך. הלכו עוד 800 שקל.
וכמובן, המעקב הידוע, הבלתי נגמר אחרי מחירי הדלק. כשיורד- זו חגיגה, כשעולה- הוריד בצוואר מתנפח מעצבים על הממשלה, המדינה, כל העולם ואישתו.
רכב זו עצמאות? באמת? כמה שעות עבודה בשבוע צריך לממן את כל זה? בחודש? בשנה? כמה עצמאות יש בחיפושי החניה הבלתי נגמרים, כשנורא רוצים להגיע כבר הביתה?
ואילו אני, משלמת מחיר קבוע, כרגע הוצאות הנסיעה שלי מסתכמות בגג 400 שקל בחודש, אם אני מתפרעת. אין הפתעות, אין הוצאות בלתי צפויות, אין ביקורים במוסך עם כל מיני מושגים שאין לי מושג מה הם אומרים באמת, אני נהנית לי מהנופים בדרך, או שומעת מוזיקה, או אפילו מדברת עם אנשים (נשים בעיקר) שלידי וככה הכרתי כבר 2 נשים חביבות שהיו חברות טובות לאיזו תקופה, לא אכפת לי ממחיר הדלק- מצידי שיעלה, ירד, יצנח, יזנק, מה אכפת לי. אני לא מתעצבנת מנהגים ישראלים או לא ישראלים שלא יודעים לנהוג, מקסימום על הנהג באוטובוס.
אז נכון, קצת קשה להגיע מקרית שמונה לחיפה ביום שישי בלילה- אבל רק בגלל שהמדינה הנאורה שלנו החליטה לשמור סטטוס קו משנות ה40 ולשים את כולנו בעוצר 24 שעות. אם לא היה העוצר הזה, אפשר היה להגיע בקלות.
נכון שלפעמים האוטובוסים מאחרים, שיש מקומות שבהם אוטובוס עובר פעמיים בשעה, אבל כשלומדים את השעות אפשר בהחלט להסתדר עם זה.
עדיין חושבים שרכב זו עצמאות? אין בעיה. אני אסע לי לחופשות באירופה, אחסוך לפנסיה, אהיה בריאה יותר בלי כל העצבים בנהיגה ונראה איפה נהיה עוד 20 שנה. אתם מוזמנים להמשיך לעבוד את נשמתכם לקופסה עם 4 גלגלים, רק אל תשכחו שיש אלטרנטיבה.
שבוע טוב שיהיה לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
