החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אתמול אחרי שקראתי איזה ספר חשבתי על זה. הגעתי למסקנה שאני נלחמת בייעוד שלי. 

תופים זה בדם שלי.

אז למה אני לא מחפשת משהו שקשור לזה?

אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים.

ממוכרת במחלקת תופים של חנות כלי מוזיקה, מזכירה בבית ספר למוזיקה..

עד לאתר אינטרנט שמוכר תופים שיהיה שלי.

מי אמר שאני צריכה להיות מורה לתופים דווקא?

העיקר שזה יהיה משהו שקשור לזה.

המחשבה הזאת, יותר מהטיסה שאני אהיה עליה עוד איזה 6 שעות בערך, נתנה לי כל כך הרבה אנרגיות.

למה לא עשיתי את זה עד עכשיו?

כי נלחמתי.

אבל זהו.

לא יודעת אם ייצא לי לכתוב כשאהיה בטיסה, אז שבוע וקצת שקט שיהיו לנו.

ומקווה שאחזור להפסקת אש ולא למלחמה.

הלוואי באמת שיכולתי להשאר שם. 

השיח האלים הזה בזמן האחרון לא עושה לי טוב. לא מדברת בכלל על המלחמה. 

מדברת על זה שהגענו למצב שנשים מאחלות לנשים אחרות לעבור אונס, רק בגלל שיש להן דעה אחרת. 

כמו שחברה טובה אמרה- אין תדר של אהבה בכלל באוויר. 

אנשים לא יודעים לקבל דעות של אחרים בשיט. 

וכל דעה אחרת נתקלת בתגובה של- לכי לעזה/סוריה/איראן כל מדינה חשוכה אחרת. 

עצוב ודוחה אותי ברמות אחרות, בלי קשר בכלל לדעות שלי על המלחמה הזאת, שבתכלס- אני משתדלת כמה שפחות להיות מעורבת. 

מזל שעוד 3 ימים אני על המטוס. 

קצת להתנתק מכל הרוע שהולך פה. 

"כל מה שמישהו אומר עלי, אני יודעת שהוא אומר את זה על עצמו". 

משפט חכם שכזה אמרת לי פעם, אני עדיין זוכרת אותו. 

אם כך, אז כשאני אומרת שאני מתגעגעת אליך, אני בעצם מתגעגעת לעצמי. 

וזה נכון. 

מתגעגעת לעצמי בתקופה שהיית בחיים שלי. 

מתגגעגעת לעצמי בתקופה של השיחות ההן עד 5 בבוקר, כשהייתי אומרת לך שיש אור בחוץ והיית אומרת לי שכן, צריך לישון. 

ואז היינו מדברות עוד שעה כי היה כל כך כיף. 

מתגעעת לכוח שהיה בי. 

אותו כוח שרק בזכותו הייתי מסוגלת ללכת לישון ב5-6 בבוקר ולקום אחר כך ב9 לעבודה. 

אותו כוח שבזכותו הפסקתי טיפול פסיכולוגי. 

מתגעגעת לזה. 

מתגעגעת לעצמי. 

ושיחה עם חברה היום הבהירה לי עד כמה הדירה הזאת לא טובה לי. 

עד כמה אני צריכה את המעבר הזה שאני מתכננת. 

חוזרת הביתה, יושבת מול המחשב. ומה לעזעזל יש לי חוץ מלהיות עם המחשבות שלי? 

כלום. 

אני צריכה את המרכז. 

כל החברות שלי שם. 

מה לעזעזל אני עושה פה?