החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

מי לעזעזל עוקב/ת אחרי מגוגל בריטניה (!) ב4 לפנות בוקר. 

מעניין. 

כמה פעמים חשבתם ככה? 

ומה קיבלתם? נכון, פקקים. 

אני חושבת-  הלוואי שהדרך תהיה פנויה. 

ומה אני מקבלת? דרך פנויה. 

למה? 

כי כשחושבים הלוואי שלא יהיו פקקים, המוח מתמקד בפקקים. וזה מה שהוא יוצר. 

כי המוח צריך לדמיין את הפעולה שעושים לפני שעושים אותה, כדי להבין מה לעשות. 

כשאני חושבת שהלוואי שהדרך תהיה פנויה, במה אני מתמקדת? בדרך פנויה. וזה מה שהמוח שלי יוצר. 

מחשבות של שבת. 

זאת התובנה המדהימה שהגעתי אליה עכשיו. 

החיים הם מלחמה. 

וזה היה ככה מילדות. מהצורך להלחם על החיים שלי. פיזית. 

זה מה שהגוף שלי, התת מודע שלי, למד מהרגע שנולדתי בעצם. 

הגוף שלי ייצר לעצמו את המלחמה הראשונה בלידה. 

זה הדבר שהוא מכיר הכי טוב- להלחם. להלחם על החיים.

בגלל זה עכשיו אני נלחמת בבלוטת התריס שלי. 

בגלל זה אני אומרת שאני נלחמת במחשבות עליה, על ההיא. 

בגלל זה אני נלחמת כדי להצליח בעסק. 

מלחמה זה מתיש. בסופו של דבר הגוף קורס. 

החיים לא צריכים להיות מלחמה. 

כבר עברו כמה שנים מאז אותה תקופה ארוכה שהייתי צריכה להלחם על החיים שלי. 

אבל משום מה, הגוף שלי עדיין ממשיך לייצר לעצמו מלחמות. 

בא לי לאמץ דימוי אחר לחיים. 

איזה דימוי אתם מציעים לי?