החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

יום כיפור מתקרב.

ואני לא יודעת מה לעשות.

איך לסלוח על דבר כזה?

ולמה היא היתה חייבת לעשות את זה שבוע לפני יום כיפור?

נראה לי שרק אם היא תפרסם התנצלות אני אוכל לסלוח.

איכשהו.

אוף איתה.

ועל אותו משקל, מי שקורא את הבלוג הזה, לא באמת מכיר אותי. רק נדמה לו שכן. 

למה? 

כי בבלוג הזה אני כותבת כשאני במצבי קיצון, בעיקר. ולא משנה אם מצבי הקיצון האלו הם דיכאון גדול, או אהבה גדולה. 

כי זה המקום שלי, חלקת האלוהים הוירטואלית הקטנה שלי, שאני יכולה לפרוק בה. 

קצת כמו גירסה וירטואלית של ההגיגית מהארי פוטר, למי שקרא/מכיר. 

וכן, למביט מהצד, אני מבינה שזה יכול להראות כאילו אני דכאונית שאין לה חיים וכל היום רודפת אחרי אהבה לא מושגת. 

מבינה. 

בפועל, יש לי חיים והם דיי טובים, לפחות מאז שהבנתי שכל הדיכאון שהיה לי קשור בכלל לבלוטת התריס. 

מי שנמצא איתי ביום יום, יודע שגם כשאני בדיכאון, אני מתפקדת. 

בדיכאון הגדול הכרחתי את עצמי ללכת לעבודה ולתפקד. ואף אחד שם לא הרגיש שעובר עלי משהו. 

יש אנשים שחושבים שזו חולשה לחשוף בפני חברות את החולשה שלך. 

לפעמים גם חברות חושבות שאני חלשה. אבל אני לא. כי לחשוף את החולשה זה לדעת לבקש עזרה. 

זה לדעת להגיד קשה לי, זה לבקש תמיכה. 

כי זה חברות מבחינתי. להיות שם שקשה וכשטוב וכשסבבה. להיות שם כשצריך. 

וכמו שאני אומרת- החולשה הכי גדולה היא לא להראות חולשה. 

חשבתי לכתוב על זה פוסט נפרד, אבל החלטתי שלא. 

בא לי לנסות איתה. בא לי לבדוק, לפחות לבדוק אם השטח פנוי. 

כי זה היה מקסים והרבה זמן לא קרה לי. 

כי ישבנו איזה חצי שעה, מסביבנו בנות אחרות וכאילו בנינו לנו עולם משלנו. 

והיא הכי לא הטעם שלי אבל יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר וכל כך הרבה נושאים משותפים, שחבל להשאיר את זה ככה. 

ואולי זה רק בראש שלי, כי אחר כך הבנתי שהיא ככה עם כולם. 

אבל באותו רגע הרגשתי שעוד חצי שעה, שאם לא היו מפריעים לנו, היינו כבר מתנשקות. 

אז בא לי לבדוק אם הכל רק בראש שלי, או שלא. 

מצד אחד, היא עדיין לא הוסיפה אותי לפייסבוק. מצד שני.. אני רוצה לחשוב שהיתה לה סיבה מוצדקת. 

מה שבטוח, שאם הכל היה רק בראש שלי, הפעם למדתי לקח- אני אתרחק. 

וזה מוביל אותי לחשוב, שאולי עדיף שאני אשאיר את הטעם שלי בגדר פנטזיה, כי ראינו מה קרה בפעם האחרונה שהתאהבתי במישהי שהיא הטעם שלי. 

אבל זה כבר באמת עניין לפוסט נפרד. 

עכשיו השאלה היא איך בודקים.. כי בא לי להיות ישירה ולהגיד לה את הכל דוגרי. 

אבל יש נשים שכל הדוגריות הזאת מפחידה אותן. לא יודעת אם היא אחת מאלו. 

ואולי אם היא מאלו היא לא מתאימה לי, כי אני אוהבת ישירות. 

בתור התחלה, כנראה שאני אצטרך להוסיף אותה לפייסבוק.. 

ומשם נמשיך. 

עכשיו אני הולכת להתכונן כי עוד כמה דקות באים לראות את הדירה. 

לפעמים צריך לדעת לוותר. להניח בצד. 

לפעמים צריך לדעת להמשיך הלאה. 

רק מתי מגיע הלפעמים הזה? 

היא פגעה בשם שלי. 

זה נקרא הוצאת דיבה. לשון הרע.  

השם שלי התלכלכך. 

בחיים לא חשבתי שאני אשקול לשלוח מכתב מעו"ד למישהי שאהבתי (חד צדדית, כדי שהאקסית שלי לא תכנס לסרטים אם היא קוראת כאן) 

בחיים לא חשבתי שאני אתחיל לדבר עם עורכי דין על לתבוע מישהי שאהבתי. 

רק כדי לנקות את השם שלי. 

רק כדי שאני אוכל להפגש עם נשים משם בלי לחשוב על מה יגידו עלי. 

או מה יחשבו עלי. 

לא בשביל כסף. לא בשביל לנצח. בשביל שהשם שלי יהיה נקי. 

אבל בתכלס, מה זה יעזור לי? זה נמחק. עוד שבועיים, חודש, חודשיים, אף אחד לא יזכור את זה. 

אף אחד לא ידבר על זה. והיא במילא כל כך מגעילה אותי, שלחשוב על לדבר איתה עושה לי פריחה. 

רק אני אזכור את זה. 

וכרגע אני מעבר לכעס.  אולי הוא עוד יחזור אבל אני כרגע מעבר לזה. 

ואתמול והיום הוכיחו לי שאני כבר הרבה אחריה.

כן, גיליתי שיש נשים אחרות בעולם, גם אם הנשים האלו 180 מעלות מהטעם שלי. 

אז האם ההרגשה הטובה שלי מצדיקה את כל ההתעסקות הזאת? 

ואולי הגיע הזמן לוותר? 

ואולי לוותר יהיה לוותר על עצמי, לוותר על השם שלי?

ואולי, כמו שהעו"ד הזהיר אותי, להתעסק בזה דווקא יעמיק את הכתם על השם שלי? 

ואני יודעת שאני צודקת. גם אם עשיתי משהו לא בסדר בקטע הזה, אני יודעת שאני צודקת. 

בנתיים יש רק מישהי אחת שיכולה לעצור את כל הטירוף הזה ולתת בומבה מילולית על הראש למי שצריך. 

כי אני לא טובה בלתת בומבה על הראש לאנשים. יש אנשים אחרים שיותר טובים ממני בזה.. 

אבל היא גם לא זמינה לי ממש. 

וכן זה לא חכם שאני כותבת את זה כאן, כי אם היא קוראת פה אני חושפת את כל הקלפים שלי. 

אבל אף פעם לא הייתי טובה במשחקים. 

מנסה לחשוב, כהרגלי, איך ארגיש לגבי כל העניין הזה בגיל 50, כדי לקבל קצת פרופורציות, ולא ממש מצליחה.