ולאחר תקופת פגרה ממושכת, כשעליתי על המסלול הרגיל שם בפארק בעת השקיעה נוכחתי לדעת שהדודה צדקה: הרגליים זוכרות איך לרוץ, התנועה המונוטונית טבעית בשבילן כאילו  מאז ומעולם פעלו השרירים בקרסול ביתר שאת. רק הלב קצת מתקשה לאזן פעימות, כאילו לא זוכר איך פועלים בשעת מאמץ.

הו וול, כנראה יש דברים שהלב בכל זאת  שוכח.