כולנו שדים כאלה. בחלוף הזמן משהו בנו מתפרץ. לפתע אנחנו לא מסוגלים לזהות את עצמנו, עומדים מול המראה ומבט מיוסר לא מוכר נשלח לעברנו. שיחות עמוקות מפלחות לילות שיועדו להיות בודדים. כמה נפלא זה פתאום להרגיש שבתחושה שלי אני אינני לבד. איך הוא אמר, יש מישהו, ממש עכשיו כשאנחנו מדברים, בקצה השני של העולם שמבין בדיוק מה את אומרת.

לבריחה אינספור משמעויות.

עדיין קשה לקבל את עולם המושגים שלי בנושא, אבל אלו בסך הכול רגשות תמימים, בין עם צפון או דרום או ירושלימה, העיקר הוא לא להיות. המטרה היא להעלם, לשים פס רחב על הצורך לתת הסברים, לשכוח שאיננו לבד בעולם. ללכת בין אנשים לא מוכרים ברחובות ששונים מאלה שבשכונה או בכלל בעיר ובערים השכנות. לטעום בעיניים כל פיסת התרחשות, לספוג את האווירה וכל היוצא בזאת, מבורך כל מה שאפשר לקלוט, מתנה היא כל מה שאפשר להבחין בו. אושר צרוף לכמה שעות.

וכמה נחמד שמישהו הבין.