וכך זה המשיך. עם הזמן גם השותפה השלישית, נקרא לה דאקי (אני באמת קוראת לה ככה לפעמים) שאינה חולקת קיר משותף עם פרח, זכתה לשמוע את הסימפוניה המטרידה בוקעת מהקיר באמבטיה, באחד מצחצוחי השיניים הליליים שלה. אפילו בן זוגה של דאקי, שקם להשתין איזה לילה אחד, דיווח על גניחות והצלפות שאי אפשר להתעלם מהן. עם הזמן הפכתי לפראנואידית - כל זעקה מרוחקת שהגיעה לאוזניי, או כל צליל חד שמדמה הצלפה, גורמים לי לדופק מואץ מחשש שעוד סשן גניחות בדרך. כיאה לבחורה חסרת טאקט שכמוני, עד כדי כך חסרת טאקט - שאני אפילו מודעת לזה בעצמי, יצא לי לזרוק לפרח כמה הערות משעשעות בנושא, שככל הנראה היו פחות משעשעות בעיניה, כי היא נראתה כל כך מבוישת ומסויגת. זה חלק מהקסם שלה, היעני-בתוליות הזאת.
ויום בהיר אחד, שתינו יושבות במרפסת, ופרח עצובה. בזמן האחרון, הבחור התחיל "לזייף" - כלומר, מתקשה מאוד להגיע לזקפה, ומתקשה עוד יותר לשמר אותה. ופרח, כפרעליה, לא יכלה שלא לקחת את זה אישית. הבחורה חיה עם תסביכי גוף מטורפים. היא מחליקה את השיער שלה באובססיביות, והיא שותה קפה עם סוכרזית, ומתעמלת באדיקות. ועכשיו היא יושבת מולי, יפהיפיה מהממת מהזן הקומפקטי - חזה גדול, רגליים של ברבי. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שאין מצב שזה באשמתה, היא הביטה בי בעצב, מהנהנת. כל מילה נכנסה דרך אוזן אחת, ויצאה ישר דרך השניה. בחורה עם תסביכי גוף מטורפים זה תיק מסובך. ומי כמוני יודע עד כמה.
זה לא באשמתך, אמרתי לה בפעם המאה, ואנחנו ננסה לפתור את זה. אחרי פישפוש קצר במגירת התחתונים שלי נמצא חוטיני שחור שמעולם לא לבשתי, כי הוא היה קטן מדי, מה שאומר שהוא יתאים בדיוק לישבנה הקטן של פרח. נתתי לה הודעות מדויקות. לתפוס אותו אוף גארד, אפילו בישיבה בבר עם חברים, ולאחוז בידו כבדרך אגב, ולהצמיד אותה כך שהוא יוכל להבין מה את לובשת. (פרח מתנגדת לחוטיני, אבל הפעם התעקשתי שתלבש, בשביל אפקט ההפתעה, וגם אפקט ה"חברה-שלי-ככ-כוסית עם-חוטיני", והיא נשמעה לי). ומשם, הם ימשיכו לרכב שחונה בסביבה, אבל לא קרוב מדי, ויזדיינו עד אובדן הכרה חלקי.
בישיבה שלנו למחרת, פרח כבר נראתה קמולה לגמרי. אפילו החוטיני לא עזר. חוסר התפקוד שלו כבר הפך לחוסר חשק. והיא מנסה לא ללחוץ, והיא מנסה כמה שיותר לנסות להבין, למרות שמבפנים היא משתוקקת לזין בכל מעודה. זין חזק ועומד. ובן זוגה מזה חצי שנה, פתאום לא מסוגל לספק לה את זה.
פרח הלכה לחרבן, כמו שהיא תמיד הולכת אחרי 2-3 סיגריות, ואני בינתיים אירגנתי לי איזה ראש. אני סוג של קוראת בבנגים, אם תרצו. אני לא יודעת איך זה עובד אבל לפעמים בתהליך העישון עצמו, יש לי איזו הארה מסויימת. גם הפעם, בעודי מעשנת נזכרתי במשהו די לא מעניין, ודי לא חשוב. עכשיו, שנה אח"כ, הזכרון הכה בי במלוא העוצמה.
"תגידי", צעקתי לה מבעד לדלת השירותים, כי לא הייתי מסוגלת לחכות עד שתסיים לחרבן. "הוא לוקח תרופות?" -"לא... רק איזה משהו לאלרגיה", היא ענתה, ובאותו הרגע כבר הייתי 99% בטוחה שהצלחתי לפענח את כל הסיפור.
אז היה איזה אחד, שנה שעברה, שהייתי מזדיינת איתו מדי פעם. הוא היה סוג של יפיוף כזה, אבל לא מהסוג שאני אוהבת. אפשר לומר שזו הייתה הפעם הראשונה שלי עם "מטרוסקסואל", אם תרצו. בכל אופן, בלילה הראשון שלנו, הוא בקושי הצליח להביא אותו למצב פעולה. ניסיתי כל מה שיכולתי - אוראלי, ידני - שום כלום. הזין שלו נשאר רפוי ומדלדל, חרף כל מאמציי. הוא האשים את האלכוהול. בסוף החלטנו ללכת לישון ולנסות כשנתעורר, בתקווה לזקפת בוקר.
והייתה זקפת בוקר. והיה זיון בוקר סביר בהחלט. ואז קמתי ישר לשירותים, סגרתי את הדלת, וניגשתי לארון התרופות.
היו שם הרבה דברים מוזרים. דברים שבחיים לא ציפיתי למצוא אצל גבר. דברים כמו מרככי שיער, וקרמים לפנים, ולובלו אדום (אדום! כזה שצובע את השפתיים!) אבל היה שם גם בדיוק מה שחיפשתי. בקבוק תרופות.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה, היה לגגל את שם התרופה. זה היה סוג של מרגש. אנטי דכאוני? אנטי פסיכוטי? אולי איזו מחלה גנטית הזויה? אבל מסתבר שבסה"כ מדובר בתרופה למניעת התקרחות. ואחת מתופעות הלוואי הבולטות שלה היא, כמובן, אין אונות. הבחור היה כל כך מאוהב בחיצוניות שלו שהוא היה מוכן לחיות עם זין רפוי במקום לאבד את שיערו השופע. הו, וול. זה היה ממזמן וזה היה לא כזה חשוב.
אז מסתבר שזה לא היה לגמרי סתם. פרח סיימה את עיניניה בשירותים, ולקח לנו בדיוק דקה לברר את שם התרופה, ובדיוק חצי דקה לגגל אותה בצירוף המילים "erectile dysfunction", וכמה שניות לאחר מכן הגענו לשיחה בפורום בריאות ניו זילנדי, שם מצאנו עמודים על גבי עמודים של הודעות מודאגות, של ניו זילנדים צעירים וחסונים שלקחו בתמימותם כדורי אלרגיה ולא הצליחו להעמיד את הזין אח"כ.
ואז, כיאה לבלשית החדה ומקצוענית שאני, כירכרתי סביב פרח בצעקות "מי גאון??? מי הציל לך את חיי המין??? WHO'S YOUR DADDY?!"
והיא חייכה אליי, חיוך אמיתי לשם שינוי, והזהירה שלא אעז לספר לאף אחד.
וכך, נפתרה בעיה די רצינית, בהסבר כל כך פשוט.
וכך, חזרו הצלילים הערבים למלא את הבית, בבוקר, בצהריים, בערב, ובלילה.
והכל בזכותי.
ואני לא יכולה להתלהב בפני אף אחד, כי הבטחתי. אבל בבלוג זה לא באמת נחשב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MementoMori