חצי הכוס המלאה

הלילה כתבתי רשומה מאד דומה על אריק שרון ופרסמתי בבלוג האישי בתפוז. רשומה לא קלה. בינתיים לא עשיתי לה יותר מדי פרסום וקיבלתי תגובות ספורות.

אחת התגובות, מידידתי היקרה מיקה, עוררה אותי לכתוב את הרשומה הנוכחית.

את הסיפורים על חצי הכוס המלאה שלי כבר סיפרתי ברשומות לא מעטות. בדרך כלל אני אוהב לנמק בנימוקים רבים ולתת מעט דוגמאות אולם יש יוצאים מהכלל. הסיפור הבא הוא כזה.

 את הסיפור הבא על חצי הכוס המלאה הפנמתי אחרי יום שלישי האחרון. יום קרבות שהביאו אותי למצוקה. שוב פגיעה בחברים.

ודרך אגב, סיפורים של חצי הכוס המלאה יש לי כל הזמן ובכמויות. הרי כל החיים שלנו רוויים מצוקות, צרות, אסונות, כאבים ודכאונות.

ומי שזה נשמע לו שחור מדי אז שיזכור שעולם מלא אושר הוא גיהינום. האושר הוא אושר רק כשהוא מגיע במידה.

כמה שזה מוזר, אז גם ההיפך הוא נכון.

אבל סיפורים קטנים על חצי כוס מלאה הם אולי נחמדים כשהם בכמויות. סיפור בודד זה משהו אחר.

הוא פשוט צריך להיות חזק יותר.

אני רוצה לנסות לספר את הסיפור ממש בקצרה דווקא כי יש לי תחושה שאני צריך לספר כאן היסטוריה, שזה דבר מאד לא רצוי.

אבל טיפה היסטוריה אני חייב.

לפני שבועיים סיפרתי (בבלוג האישי בתפוז) על קרבות שבהן המאמן עודד את אחד החברים (אימורטל) להתחיל להשתמש בבעיטות נמוכות. בהמשך גם אני חטפתי ברגל וזה דיי שיתק אותי. שאר הקרבות אותו ערב היו רווי בעיטות נמוכות. למרבה הצער המגן רגל הימני שלי זז מהמקום וגרמתי לעצמי נזק מהבעיטות של עצמי.

אז רגל שמאל חטפה בעיטה משתקת בירך ורגל ימין הייתה נפוחה וכואבת בעצם של השוק.

הכאבים חלפו מבחינת היומיום אבל ביום שלישי האחרון כשהתחלתי את הקרב הראשון עם הבן זוג הקבוע (סיפרתי עליו בהזדמנויות רבות)  יצאתי מהקרב עם הרגל הימנית ממש כואבת וגם השמאלית סבלה.

בן הזוג שלי חטף גם הוא אגרוף לא ידידותי בכלל בפנים. צר לי על כך מאד.

הקרב הבא היה ביני לאימורטל.

אימורטל הוא נער גבוה ודק, זריז ומוכשר.

את הקרב התחלתי כאשר בדיעבד אני קולט שהייתי דיי מושבת. היו לי כאבים חזקים ברגליים.

הקרב הפך מהר מאד לקרב לא ידידותי כאשר אני נהיה מאד תוקפני.

מה שמדהים שעם אימורטל אף פעם לא הגעתי למצב תוקפני ותמיד הצלחתי להיות בשליטה. עם הבן זוג הקבוע אני כל פעם נהיה תוקפני מדי.

אימורטל חטף ממני לפחות 4 אגרופים חזקים בפנים.

חזקים מדי.

נהיו לו פנסים שחורים בעיניים.

למותר לציין שזו בושה בשבילי ופגיעה ועלבון בשבילו. עלבון על שום שלא ידעתי לשלוט בעצמי. יצאתי מהאימון בלב כבד.

עשיתי עוד קרב אחרון עם נרקיס (הבת שלי) אבל כשאני רק בהגנה והיא רק בהתקפה עם כפפות האגרוף החדשות שלה.

בנסיעה שוחחתי עם נרקיס על הקרבות באותו ערב וכבר התחלתי להפנים את חצי הכוס המלאה.

כששוחחתי עם אימורטל (מוקדם יותר באימון) מדוע הוא לא אמר משהו אחרי האגרוף הלא ידידותי הראשון, אז הוא אמר שהוא חשב שזה היה בטעות. אני חשבתי שהוא היה צריך להגיד את מה שאמר אחרי הרביעי – כבר בראשון.

אבל בנסיעה הביתה שיניתי את דעתי.

הייתה לי גם דיעה מעניינת על הסיבה שבעטיה איבדתי את השליטה.

אני מניח שהעובדה שבאתי לקרב עם אימורטל כששתי הרגליים שלי פצועות תרמה מאד לאיבוד השליטה. על משקל "חיה פצועה תוקפת".

חוץ מהפציעה אני מאמין היום שפשוט פחדתי. פחדתי לחטוף שוב ברגל. זו הסיבה שהייתי תוקפני מאד.

במשך היומיים הבאים חשבתי על כך הרבה וביום חמישי ידעתי כבר שאני פונה לדרך חדשה.

באימון של יום חמישי סיפרתי לאימורטל את מה שהיה ואמרתי לו שלא הייתי צריך בכלל להיכנס לקרב איתו במצבי הפצוע.

אח"כ אמרתי שאני חושב שזה טוב שקרה מה שקרה.

ז"א אם הייתי בן אדם אחר אז אולי זה לא היה קורה בכלל כי לא הייתי עושה את הקרב אבל מכיוון שזה קרה אני חושב שטוב שאימורטל לא הפסיק אחרי האגרוף הראשון. טוב שהוא חטף חזק מדי (ממני) וטוב שזה גרם לי למצוקה כזו.

מתוך המצוקה עלתה בי החלטה חדשה.

אני עובר לסגנון קרב אחר לגמרי.

אני הולך להשקיע חזק בהגנה. להיות רגוע בהגנה ולא לחטוף מכות. לחכות לשעת כושר ולסמן נגיעות בצורה מבוקרת. אני מאמין שאני אוכל להיות הרבה יותר מבוקר ובשליטה אם ההגנה שלי תשתפר.

אני לא מתכוון לנצל את הטקטיקה שבה ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

סיפרתי את זה בחימום של יום חמישי לסנסיי ולאימורטל והסנסיי אמר שהוא מסכים לחלוטין.

הקרב הקצר שלי עם נרקיס (ביום שלישי), שבו הייתי רק בהגנה, תרם ללא ספק להחלטה שלי.

אמרתי לסנסיי (כשעשינו ריצת חימום) עוד לפני שפירטתי את הטכניקה שבה אני רוצה לעבוד, שאני עומד לעבור לטקטיקה אחרת ויהי מה. לא משנה מה יגידו לי אני הולך לבצע את זה. נקודה.

הסנסיי דווקא שמח שאמרתי את זה בצורה כזו.

ואם כבר סבלתם עד כאן בסיפורי קראטה אז רק שתדעו שיש רשומה חדשה בבלוג הקראטה שלי בתפוז. רשומה שמאחדת אוסף תובנות שאומר לנו הסנסיי.

מזכיר כאן את בלוג הצילום שלי בתפוז. והמון תודה על מסיבת יום ההולדת שערכה למעני שלגיה ותודה לכל המברכים.

שנה טובה לכל הבלוגים