זעם

כמה עצוב שבסוף מכל התוכניות שלי לכתוב פוסט אני כותב פוסט זועם.

לא, אני כבר לא מרגיש כעס אבל אני חושד שהדבר הכי קטן יקפיץ אותי שוב.

 תכננתי לכתוב פוסט על השינויים שאני עורך כאן בבלוג. (מה זה תכננתי? כתבתי חצי)

תכננתי לכתוב פוסט על התקלות בתמונות בכותרות הבלוגים בגלל עומס על השרת של ישרא ועל פתרונות. (מה זה תכננתי? כתבתי חצי).

 ובסוף יוצא לי רק חרון אף, רוח סערה עלי אדמות.

כל העצבים שלי היו מודלקים כמו צ'אקאלקות שכשראיתי שהבת שלי מתחילה להרים את הקול על האח שלה, אמרתי לה (בשקט בשקט.. מה שלא ממש מסתיר את מה שמאחורי הקול) שתעשה לי טובה ומספיק כעסתי היום שאני לא מסוגל לסבול שיהיה אפילו כעס לידי.

 למרבה המזל היא, שבדרך כלל לשונה החדה כתער משספת אותי בזלזול, נתנה בי מבט זועם והשתתקה. טוב, אח"כ היא חייכה חיוך מלא ברזלים.

(גם עכשיו כשאני מקליד כאן את זה, לידי יושב הבן שלי במחשב שלו ומתקרצץ לו להנאתו על קצות עצבי המרוטים. אני רק צוחק כי אוי ואבוי אם אתן דרור ליצרי כאן. שאלתי אותו למה הוא כבר 3 שעות שואל אותי אפוא אימא אם בסוף היא רואה "אהבה מעבר לפינה" והוא יושב כאן איתי, ולא שלא כיף לי שזה ככה)

האחיין שלי עכשיו נכנס לאייסיקיו אצל הבן ושואל אותו: "תגיד, אבא שלך שם?" ממש אין לי סבלנות לדבר עם אף אחד באייסיקיו עכשיו.

המצב רוח שלי מתאים למשחק דום. מסך 11 זה טוב. לכסח את כולם עכשיו.

 לימדתי היום שיעור אנימציה לא ברור את כיתה ו'. כבר שני שיעורים הם לא לומדים. לפני שבועיים לא היה חשמל אז לימדתי אותם תיאורתית. לפני שבוע כל הקבוצות האחרות כבר עשו אנימציות והשבוע אנימציה נוספת והם בשבוע שעבר קיבלו שחרור מוקדם מהשיעור שלי...

אני מה זה מענה אותם.

בלי מבחנים, בלי שיעורי בית. נותן להם חומר שהם יכולים תוך עשר דקות לסיים ואח"כ משחקי מחשב. נכון זה גן עדן עלי אדמות?

אז למה אני יוצא משם כמו מבית משוגעים?

מלחמת עולם.

היום כבר המנהלת והאחראי על החוגים הסתובבו ליד הכיתה לשים יד על הדופק שלא יעשו לי את המוות יותר מדי.

או שאולי הם פחדו שאחד התלמידים יקבל התקפת לב ממני?

אז היום עשיתי להם חיים קשים והכרחתי אותם ללמוד ולבצע את שני השיעורים בבת אחת.

אבל אל תרחמו עליהם יותר מדי. אם הם היו יושבים ומקשיבים ומבצעים ולא מתפרעים היו יכולים לסיים את שתי האנימציות תוך חצי שעה גג.

אבל לא... הם העדיפו למרר לי ולהם את החיים.

 אבל הפלא ופלא, הצעקות עזרו.

הם למדו את שני השיעורים תוך שעה ועשו את שתי האנימציות.

חמישה מהם עשו רונדלים למנהלת והעפתי חלק מהם שילכו ולא יחזרו. (בסוף כולם חזרו וכולם עשו את האנימציות).

 ובסוף בסוף בשעת המשחקים הידועה לשמצה... כבר היה לי נחת. יותר משני תלמידים העדיפו לא לשחק ולהמציא אנימציות משלהם.

יותר כיף לא יכול להיות למורה.

וכמה צחקתי כשראיתי ששני תלמידים מופרעים במיוחד עשו אנימציה של זין בפעולה....אויש.. כזה טיפש אני. אם הייתי אני מלמד אותם לעשות את האנימציה הזו אז הם היו עושים אותה תוך שניות.....

 טוב, הגעתי הביתה עם הבן, הקירצוץ הרגיל. הבת שברה צלחת והצליח לפזר את השברים הדקים בכל המטבח ומתחת למקרר ולארונות. ארררגגג.....

אח"כ לקחתי את הילד לחברה שלו. איך שאני יוצא מהבית אני רואה קבוצה של ילדים ליד הבית של השכן. אחד מהם שמן ענק נראה אולי 100 קילו, מחזיק ביד לבנה משתלבת ששלף מתוך מארז של לבנים שהיה שם (לכל אורך הרחוב יש מארזים כאלה כי אוטוטו צריכים להרכיב אותם על המדרכה כאן), מרים אותה בשתי ידיים לאוויר ו... בום מטיח אותה על הכביש.

ילד אחר שישב על הגדר אמר לו: "אבל למה להרוס?"

 אני החלטתי (כמובן) ללכת לבדוק מה קורה.

ניגשתי וניסיתי להבין מה הם עושים.

הם (למרבה הפלא) לא ידעו להסביר. הלבנה לא נשברה אבל ככל שהם שתקו אני חטפתי קריזה יותר (ההמשך של בית הספר) והייתי מוכן כבר להכניס מכות לשמן. ברגע האחרון הבנתי שישועה לא תבוא לי מהמשועממים האלה ובתקווה שהפחדתי אותם מספיק – הלכתי לי לדרכי.

אם אני עושה לעצמי בדיקת דופק (אפילו עכשיו) אני בטוח על 80. (אתם יודעים כמובן שלספורטאים יש דופק נמוך יותר. אצלי זה הרבה פחות משבעים בד"כ).

 טוב, זהו. סיפרתי מה קורה. מצטער שאין דברים יותר מעניינים. יש שני פוסטים אחרים חצי מוכנים ואני הולך לשחק מסך 11. למי שלא מכיר אז הנה זה ככה:

 ...אני עומד על מבנה היקפי ענק. מבפנים עמדות מוסתרות ועליהם לימפים (מפלצות חומות יורות כדורי אש) באמצע חבורה לוחמנית של רובאים ומקלען. מאחוריהם אמורה לצאת מפלצת כדורית גדולה. לכל אורך ההיקף מפוזרים רובאים, מפלצות כדוריות לימפים ומקלענים.

אם אני נשאר לעמוד ולספר לכם את זה מתחילים לעוף עלי כדורי אש מאחד הלימפים המוסתרים רחוק על עמדה גבוהה.

אני פונה ימינה ויורד במדרגות למי הלבה (יש מי לבה מסביב להיקף ובפנים. ממש ונציה של לבה). למטה, קרוב ללבה יש רובה. לוקח את הרובה, מסתובב וזז כדי להתחמק מכדור אש שיורה עלי לימפ בעמדה ממול.

אני עולה במדרגות בדיוק כדי לחסל רובאי שמתקרב. הרובאים הפשוטים האלה הם קטלנים. ירייה של רובה כזה מקרוב מורידה לי איזה 25 אחוז בריאות.

חוזר להיקף ומתחיל לרוץ מסביב, מחסל מקלעים ורובאים. (בתמונה מול מקלען שמרסס אותי....)

  המפלצת הכדורית שיוצאת מאחורי העמדה המרכזית אולי יורה עלי כדורי אש אבל אני לא עוצר ואם אני עוצר זה רק מאחורי עמודים שמסתירים אותי מהעמדה המרכזית. ככה אני לא צריך להפנות תשומת לב לשם. אני נלחם רק במשוגעים שבהיקף. מחסל וממשיך ליעד הראשון שלי. החדר עם המפתח הכחול.

מתוך המבנה של המפתח הכחול יוצאים מפלצות כדוריות ולימפים ורובאים. אני מחסל קודם את הרובאים כי אי אפשר להתחמק מהכדורים של הרובים. המפלצות יורות עלי כדורי אש סגולים (אחת משמאלי בחלק העליון של התמונה)

ברגע שהמפלצות הכדוריות יוצאות לכיוון שלי אני קצת מטעה אותן ומתחמק מפרצוף מוות אחד שרודף אחרי ונכנס במהירות לתוך המבנה, מתעלם מעכביש קטלני שיורה כדורי פלזמה אינסופיים. בתמונה העכביש דווקא יורה על אחת המפלצות הכדוריות שהרגיזו אותו. ניסיתי כמה פעמים לצלם את המסך כשהוא יורה עלי אבל לא הצלחתי, הוא קטלני מדי. בסוף שמתי קוד שאי אפשר להרוג אותי (רק בשביל התמונה)

 חוטף קצת בריאות ותחמושת שהיו בפינה ועולה לכיוון המפתח הכחול. שם, בהסתר מהעכביש אני מחסל את האקדחנים והלימפים. מחכה למפלצות הכדוריות שירחפו כלפי. אם יהיה מזל אז הם יקלעו לקרב ביני לבין העכביש והוא יחסל אותם.

לא, אין לי מזל, אני צריך לחסל אותם בקרב פנים אל פנים. סיימתי אותם בשן ועין ואני יורד לעכביש. מפעיל את המקלע ולא נותן לו זמן לנשום עד שהוא מת. ......

טוב, זה הכל לבינתיים.

אני מקווה שאצליח לשחרר פוסט נורמלי יותר בהמשך.

 פה בית משוגעים עכשיו. הטלוויזיה עם הפספוסים. הסבתא מדברת במיקרופון עם הבן שלי במסנג'ר של יהו וזה בקולי קולות והוא שם את המיקרופון על הטלוויזיה שתקליט את הפיספוסים ותוך כדי כך הם משחקים באיזה משחק עם המסנג'ר של הוטמייל.

אררררר...

אני חוזר לדום.

כנסו לשנטי.