סיפור מוזר ביותר

בכלל חשבתי לכתוב פוסט אחר אבל מה שקרה לי הבוקר חשוב לי לכתוב ואולי תבוא הישועה מהקוראים והמבקרים.

מוציא את הילד באיחור לכיוון הרכב כדי להביא אותו לתחנת האוטובוס. הרכב נעול (בלילה בד"כ נועל דלתות). ביד שלי צרור מפתחות של הרכב. פותח את הדלת של הנהג, שולח יד מבפנים ופותח את הדלת האחורית שהילד יכנס. זורק את התיק שלו בכיסא האחורי ומתיישב בכיסא הנהג. מפעיל קוד ואימובילייזר ובא להתניע...

אין מפתח.

נאדה. גורניש. מאפיש, ריה.

השעה הייתה כבר מאוחרת מאד ואני בלחץ אטומי. ממש לא בא לי שהילד יאחר את ההסעה ואני אצטרך להסיע אותו לביצפר. בכלל לא עלה בדעתי מה עתיד להתרחש בדקות הקרובות.

בתחילה אני מסתכל בתדהמה על הצרור שבידי. המפתח היה שם לפני שניה. הרי איך פתחתי את הדלת?

האוטו (כמו הגלריה ששם אני שורץ רוב הזמן) במהפכה כללית. סמרטוטים, פנימיות של אופניים, בקבוקי מים מינרלים ריקים, כלי עבודה והרבה הרבה פירורי קורנפלקס מפוזרים בכל מקום.

חיפוש מטורף תוך דקה בסביבה הקרובה לא העלה דבר. פרקתי גם שוב את כיסוי ההילוכים הקרוע אולי המפתח נפל לשם (איך בכלל הוא יצא מהמחזיק מפתחות?)

אבל הוא גם לא שם.

מסתכל בייאוש על השעון ורץ הביתה לתיק של המצלמה. יש לי שם צרור רזרבי.

מוציא את כל הדברים מתיק המצלמה. יוק! אין צרור רזרבי.

רץ חזרה לאוטו, שולף את הילד ורצים ברגל לתחנה.

שלב א' עבר בהצלחה. לא איחר את ההסעה.

שלב ב' חיפוש באוטו ובסביבתו אחרי המפתח האבוד הוכתר בינתיים בכישלון. הוצאתי את כל הדברים מהאוטו, ניקיון מוחלט (יש!!! מצאתי את הסוללה הרזרבית של הסלולרי שלי שחיפשתי נואשות שבוע שלם)

שכנים באים לעזור. מעלים רעיונות מטורפים. אומרים שלא יכול להיות שיצא המפתח מהצרור. בטח האוטו כבר היה פתוח והמפתח אבד בבית.

מבחינתי מוזר שהמפתח יצא מהצרור בבית לא פחות משהוא יצא מהצרור כשפתחתי את הדלת של הרכב.

אני סנילי אבל בטוח כמעט במאה אחוז שהרכב היה נעול ופתחתי את הדלת עם המפתח הגורלי.

תוך כדי שאני מוציא את כל הדברים מהאוטו נכנסו החתולים ואכלו את כל הקורנפלקס שעל הרצפה. ממש שואבי אבק.

בינתיים מתקשרים מחנות המחשבים. המחשב שהזמנת מוכן, גם הסורק וגם העיפרון הממוחשב (חושב עלייך אוסי).

אני מספר לו שאין לי כרגע דרך להגיע אליו ואולי הוא יעשה הובלה אלי אבל הוא לא יכול. טוב, אני ממשיך לחפש.

אז נעשה סדר בדברים (ובראש שלי).

נעלם מפתח מתוך צרור של מפתחות. מפתח שלמיטב זכרוני השתמשתי בו רגע לפני שנעלם. קשה מאד לשלוף מפתח כזה מתוך צרור של מחזיק מפתחות טבעתי. כולכם מכירים את הטבעות האלה. סיוט להוציא ולהכניס משם מפתח.

אז הודיני ביקר אותי בלי ששמתי לב.

יופי טופי. אולי אלוהים רק רצה שאמצא את הסוללה הרזרבית.

אחלה. אז אולי מספיק. עכשיו תעשה איזה סימן שאראה אפוא המפתח. כבר עשיתי סדר בחצי מהגלריה והאוטו גם מסודר (האישה תהיה מרוצה).

ומה עם הצרור הרזרבי?

למה הוא נעלם ואפוא הוא יכול להיות? האישה אומרת שלא ראתה אותו מליון שנה. אני ראיתי אותו לפני שבועיים בערך. בתיק של המצלמה.

עד כאן התעלומות. אני ממשיך לסדר ולהפוך את הגלריה אולי אמצא את הצרור הרזרבי.

הסדר בגלריה זה דבר שהייתי צריך לעשות בכל מקרה וסתם מושך את זה יותר מדי זמן. איזה כיף שיש סדר.

השולחן שלי כבר נראה יותר טוב והרצפה נקיה מניירות.

אז מה? אני עצבני?

לא.

אני כועס? אני צועק?

מה פתאום. אני מלא אושר.

והנה הדברים הטובים שקרו מהבוקר:

1.      מצאתי את הסוללה האבודה.

2.      עשיתי ניקיון וסדר באוטו.

3.      המחשב החדש לבת שלי ושאר הדברים מוכנים ומחכים לי.

4.      אני עושה סדר בגלריה והעסק מתקדם במהירות מדהימה (טוב, יש לי מוטיבציה למצוא משהו כאן).

5.      אני סמוך ובטוח שאמצא בהמשך עוד כל מיני דברים מעניינים.

למי שחשב שזה נורא מעניין כשיש הפסקת חשמל ואנחנו מושבתים מהמחשב או כשאין אינטרנט אז זו הרגשה משונה לא פחות כשאין רכב.

יאללה, שיהיה בוקר נפלא וכבר אמרו לי לחפש במכנסים של גיל 13 וליד החמאה.

אז תחשבו על זה כעל חידת אתגר.

איך יכול מפתח להיחלץ מתוך מחזיק טבעתי? מתי הגיוני שזה קרה?

כן, אתם תגידו שהילד עשה את זה.

אין סיכוי שהילד יעשה את זה. לבן שלי אין מספיק כוח לשלוף מפתח ממחזיק מפתחות והבת שלי לא עושה שטויות כאלה. יותר הגיוני שהודיני היה כאן.

נשארנו עם התעלומה.

תחשבו על זה.

אני מחפש.