הטיול לאילת

זה היה לפני כמה שבועות. בתכנון רציתי לכתוב מיד אחרי הטיול אבל כרגיל אצלי זה נדחה. בינתיים לילו מת ופעם ראשונה אני יושב מול מסך המחשב, מתחיל פוסט ונעצר.

מנסה אולי שיר.

לא, זה לא זה.

שותה תה וביגיעה בורח אל הטיול לאילת. מחוז מבטחים.

זה היה ערב אחד בתחילת השבוע (אותו שבוע של הטיול). אשתי אמרה שהיא רוצה שנעשה טיול לאילת. בשביל הילדים. לרגע חלפו בדמיוני חוויות זכורות לטוב מהביקורים שלי באילת לפני 26 שנה: פאבים, אופנועי ים, סקי, בחורות (??? שום בחורות, אני הייתי תמים לגמרי לפני גיל 24). זה היה בתקופת הצבא. היה לי חבר מאילת. הוא גר שם עם אמא שלו ולא זכור לי מה קרה לאבא שלו. הוא היה החבר הכי טוב שלי בצבא ובדיעבד אני לא בטוח שזה היה החבר שהיה יכול להיות לי הכי טוב אבל מה אני יודע על מה שצריך להיות ועל מה שהיה צריך להיות.

נראה לי שאין הרבה טעם לכתוב על החבר האילתי הזה ועל החוויות המשותפות שלנו באותם ימים כי אני יכול פשוט לשנס אצבעות ולהקליד עוד כמה פרקים מהיומן נעורים שלי מאותה תקופה. מן הסתם זה גם יקרה מתי שהוא וייכנס לאתר הסיפורים.

בקיצור, אשתי אמרה שניסע לאילת וימותו הקנאים שאומרים שאני כבד כי אמרתי: "יאללה, נוסעים".

טוב, אולי בעצם שלא ימותו אבל שיכו על חטא.

אח"כ התחילו הדיונים איך נוסעים. וכאן אני כבד מאד. עקשן מאד ומעצבן מאד.

אשתי אמרה שנטוס.

אני שאלתי כמה זה יעלה.

היא אמרה שהיא חושבת הלוך חזור בסביבות 1200.

אני (קמצן רומני) אמרתי שניקח את ה- 1200 האלה, נוריד מהם 300 שקל על שני מילויי דלק וניסע באוטו. את מה שנשאר מהכסף נבזבז על הילדים באילת.

אז היו ויכוחים כל השבוע ובסוף יצאנו לדרך באוטו.

זה היה ביום חמישי. התכנון היה להתעורר ב- 4 בבוקר ולצאת ב- 4 וחצי כשהכל כבר מוכן. אח"כ הייתה לי שיחת מוטיבציה עם השכן שטען שצריך לצאת אפילו יותר מוקדם וסיפר על טיול שהוא עשה. הוא גם הציע לנו לקחת איתנו הרבה מים ובכלל כל מה שצריך כי יקר שם.

בסוף, כרגיל, רצונות לחוד ומעשים לחוד. התעוררנו אמנם ב- 4 אבל שום דבר לא היה מוכן אז בסוף יצאנו ב- 7.

הרכב הענטיקה שלנו (סיאט קורדובה) שעשה כבר כמעט 400 אלף קילומטר בהחלט עורר תהייה אם יעמוד במסע.

החלטתי שנעשה את כל המאמצים להגיע לכביש 6 בסביבות צומת עירון כמה שיותר מוקדם. אח"כ כבר לא משנה ואפשר לנסוע בכיף.

אז טסתי כמיטב יכולתי והגענו תוך שעה לכביש 6 (אנחנו באים מאזור כרמיאל). עוד שעה נסיעה בכביש 6 ויוצאים בסביבות אשדוד וממשיכים עוד שעה עד באר שבע.

מתי שהוא באמצע הדרך (כבר לא זוכר היכן) הפגנה.

חוסמים את הכביש.

 אח"כ יורדים לכיוון כביש 25 ונוסעים עוד שעה בירידות מפחידות. חולפים מעל ים המלח, הפסקה במסעדת דרכים וממשיכים כמעט שעה וחצי בכביש שהשם המתאים לו היה צריך להיות כביש הסרגל אבל זה כביש 90 הידוע לשמצה.

שיעמום טוטאלי. נוף חולי מדכא. הפסקה נוספת באמצע כביש 90 וממשיכים לאילת.

מהחלון אני מצלם בחטף את הנופים הפתאומיים. אפשר לחשוב שזה נורא מעניין.

מגיעים לאילת.

 הייתה לנו עיסקה טובה עם מלון הולידיי אין פאטיו (אחד המלונות הזולים בעיר) של 700 שקל ליומיים לכולנו. החלטנו שמחפשים את המלון דבר ראשון. מצאנו את המלון והשעה הייתה כבר 12 וחצי. אבל יכולנו להיכנס למלון רק החל משעה 2. החלטנו שיוצאים לבילוי הראשון: בכניסה לעיר קיבלנו דף פרסום על איזה חוויית מוטימדיה במלון שבא במרינה. נסענו לחפש את חוויית המולטימדיה במרינה.

רוצה לציין שהעיר הייתה פקוקה ועמוסה כמעט כל יום חמישי וחלק גדול מיום שישי. תנועה עם הרכב מהמלון למרינה הייתה דיי סיוט. כל פעם טעיתי בפניה בכיכר הגדולה ונכנסתי פניה אחת מוקדם מדי ימינה והגעתי לחנייה העמוסה לחלוטין של הקניון הגדול (נדמה לי קוראים לו 7 הכוכבים).  גם במרינה לא היה לי שמץ מושג איפוא זה. שאלנו מליון אנשים ואף אחד לא ידע מה זה מלכת שבא. בסוף התברר שזה מלון הילטון. אז נסענו להילטון ונכנסנו לחנייה בהנחה שאנחנו יכולים לחנות כי אנחנו באים למופע. השוער היה לגמרי מבולבל ושאל כמה פרטים והכניס אותנו. הוא חשב בטעות שאנחנו אורחים של הילטון.

כשעלינו לחניה ונכנסנו להילטון השוער למעלה הבין מהר מאד שחלה טעות אבל אמר שאנחנו יכולים להישאר בחניה. שהמופע לא נמצא בתוך המלון אלא במרינה. זה פשוט אותו בניין.

הלכנו ברגל מהילטון, זה כבר לא היה רחוק. לא היו לי נקיפות מצפון על זה שחנינו בחינם במלון הילטון כי אמרתי שזה פיצוי קטן על החיפוש אחרי מלכת שבא.

הילד היה כבר רעב מאד והתכוונו לקנות להם איזו פיצה לפני החוויה המולטימדית הזו אלא שאז נפלנו על חנויות בגדים זולות מאד בתוך הקניון הקטן ההוא והבת שלי והאישה נתקעו שם המון זמן וקנו בגדים כמו משוגעות.

אח"כ פתאום הופיעה לנו מישהי שהייתה שכנה שלנו ביישוב הראשון שגרנו בו בגליל. הבעל שלה היה המכונאי של הרכב שהיה לנו אז. היא התחילה בשיחה ארוכה עם האישה שלי, מסבירה לה על כל מיני חוויות אפשריות בעיר ומה כדאי ומה לא כדאי. אני עומד מחוץ לחנות ומנסה לרמוז לה שתוך רבע שעה מתחיל המופע והילד מת מרעב.

בסוף היה כבר מאוחר מדי לפיצה. הייתי עצבני ומאוכזב קצת.

איכשהו הילד השתכנע לאכול רק כמה ממתקים ולהיכנס למופע. אח"כ נלך לאכול במסעדה.

הכנסנו את הילדים למופע.

אל תשאלו אותי מה היה במופע כי הילדים היו שם לבד. אנחנו הלכנו בינתיים למסעדה. התכוונו סתם לאכול איזה סלט זול באיזה מקום אבל נכנסנו בטעות למסעדה הודית ואכלנו ארוחה מלאה במאה וחמישים ₪ אולי. היה טעים.

אח"כ חזרנו לילדים.

נסענו למלון. היה נחמד מאד וישר קפצנו לבריכה. בדקנו את המיני בר. הוא היה כמובן ריק. אבל מהר מאד גילינו שיש צמוד לחדר שלנו מכונת קרח. הייתה איתנו צידנית ישנה ומכונת הקרח הזו הייתה אחד הדברים הגאוניים ביותר.

התכנון למחר בבוקר היה ריף הדולפינים. הבת שלי הולכת לשחות עם הדולפינים.

כולם כל כך ידעו במה מדובר ומה יהיה ואני לא ידעתי כלום.

בערב יוצאים למרינה. שוב אני מסתבך עם הכיכר הארורה הזו.

הולכים במרינה, בטיילת אוסף ארוך של דוכנים ואווירה צפופה. דומה קצת לטיילת בטבריה. אפילו דיסקים של DVD מזוייפים היו שם.

בסוף הגענו למעין משרד כרטיסים וקנינו כרטיס למחר לספינה עם תחתית זכוכית. התכנון היה שמוקדם בבוקר הבת שלי תעשה שחיה עם דולפינים בריף הדולפינים ואח"כ נשוט.

על הבוקר מוקדם נוסעים לריף, צידנית עם קרח ומיץ בבגז'. החוף מדהים. המחיר יקר אבל בסופו של דבר לא נורא. קנינו כרטיס שחיה עם דולפינים לבת. אני מצלם את הדולפינים. אחד המדריכים יושב על עיגול צף במים ומלטף דולפין. אני מתקרב, חמוש במצלמות ושואל אותו אם הדולפינים לא כלואים כאן.

הוא עונה לי בנאום מוכן מראש, מתוזמן היטב ומנומק עד הסוף על האנשים הרעים שגרמו לנזק לדולפינים, על חלק מהדולפינים שיצאו החוצה וחלק העדיפו להישאר (אעלק העדיפו), על כך שפעם היה הריף פתוח והדולפינים יכלו להיכנס ולצאת כרצונם ולא עוד.

אולי פעם, חזון אחרית הימים, כשאנשים יפסיקו להתעלל בחיות, אז יפתחו שוב את השערים.

צילמתי חלק מהנאום שלו בוידאו תוך שהוא מפנק את הדולפין.

חזרנו לחוף, הייתה לנו עוד חצי שעה לרישום ראשוני לשנירקול של הבת שלי עם הדולפינים.

(שנירקול מלשון שנורקל).

הילדים שחו קצת. אח"כ הגיע הזמן. ליווינו את הילדה ובינתיים קנינו שנורקל לא מקצועי אבל לא רע. זה בא יחד עם משקפת. בהמשך שלושת השבועות נגלה שזו הייתה קניה מדהימה עבור הילד. הוא למד לשחות לגמרי בעזרת השנורקל הזה.

נרשמים ואומרים לנו שהילדה צריכה לבוא לתדריך עוד חצי שעה.

חוזרים שוב לחוף. הילדים חוגגים עם השנורקל.

 מהר מאד עוברת החצי שעה ואנחנו מלווים את הילדה לתדריך.

צילמתי חלק מהתדריך בוידאו וגם לא.

הייתה שם גם חתולה.

בתמונה רואים את הרגליים של הבנות שמקבלות את התדריך. מעניין שכולן היו בנות ופחות או יותר באותו גיל. הן לבשו חליפות צלילה וקיבלו הסבר על השנורקלים ועל שפת סימנים בסיסית.

אח"כ הן יצאו לים. הבת שלי מהגב במרכז התמונה.

כאן היא כבר שוחה עם המדריך שלה ועם הבת השניה עם המדריכה שלה.

(התמונה יצאה גדולה מדי אז ויתרתי)

היה לה גם צלם צמוד (עוד 200 שקל נפרדו מאיתנו וקיבלנו קלטת וידאו של השחיה שלה מתחת למים)

כאן כל הקבוצה.

אחרי השחייה חיכיתי ליד הדלפק כדי לקבל את הקלטת הלוהטת וביקשתי גם את המקור. הם היו נחמדים ומכרו לי את הקלטת שהצלם צילם מתחת למים במחיר עלות קלטת רגילה. זו קלטת קטנה שמתאימה למצלמת הוידאו שלי.

אח"כ שרצנו עוד בחוף קצת ויצאנו לכיוון המרינה כדי להספיק לשייט שהיה מתוכנן לנו עם "הפנינה".

הגענו למרינה. אני כבר לא זוכר אם נסענו עם הרכב כי מתי שהו הגענו למסקנה שלנסוע ברכב מהמלון למרינה עדיף לעשות עם מונית. בין 10 ל- 13 ₪ ולא צריך לשלם על חניה וזה יוצא יותר מהר. רק נסיעות רחוקות (כמו לריף הדולפינים) שגם סוחבים מלא ציוד זה כדאי.

כאן אנחנו מחכים לפנינה.

אח"כ הופיע גם כלב דלמטי

בסוף הבנו שאנחנו בשעה הלא נכונה וכל ספינה יוצאת בשעה אחרת ובקיצור, פספסנו. אבל הכרטיס תקף גם למחר.

אז גררנו את עצמנו חזרה למלון.

בריכה, בריכה בריכה.

בערב הלכנו לאכול פיצה. נסענו שוב למרינה והתיישבנו בפיצריה הכי מפורסמת שם. הזמנו פיצה אחת ענקית וצילמתי בוידאו את הפיצרמן מעיף אותה באוויר כשהיא עוד במצב של בצק.

אכלנו עד שהתפוצצנו.

חוזרים למלון והולכים לישון. טלוויזיה עם כבלים ובאופן מקרי ביותר אין שום דבר מעניין. מהר מאד אנחנו נרדמים.

בוקר יום שלישי (שבת)

הילדים מתעוררים. צילמתי בוידאו נורא מצחיק את הילדה איך שהיא מתעוררת.

בעיקרון, זה היה היום שהיינו צריכים להחזיר את החדר אבל בגלל שזה היה שבת אז לא האיצו בנו ויכולנו למשוך עד 8 בערב.

בתמונה הבן שלי מצלם אותי מצלם את הבת.

יצאנו למרינה לשייט בספינת זכוכית.

מהר מאד הסתבר לנו שזה שיעמום מוחלט לילדים. בשבילנו זו הייתה חוויה בעיקר בגלל הנוף של אילת. כאן צילמתי הכי הרבה תמונות של המרינה, הים, הנמל, הספינות וגם כנראה את הספינה של שרי המליארדרית שחנתה אותה שעה במרינה.

ספינת הזכוכית הייתה במחיר לא יקר כל כך (עדיין, יקר) ואח"כ הבנתי שבגלל זה הזכוכית אטומה וסדוקה ולא רואים שום דבר מעניין.

אז הנה כמה תמונות שצילמתי מהספינה.

הספינה של שרי

הילדים המשועממים

הזכוכית הדבילית שלא רואים ממנה שום דבר יפה

סתם תמונות של הסירות במרינה על רקע אילת

וככה זה נראה בקומה התחתונה של ספינת הזכוכית

בשלב מסוים רואים את חוף ירדן לא רחוק

חזרנו למלון. ואז התחיל מסע לחצים של הבת שלי שהיא רוצה לעשות פורט ימי. היא חשבה על הבננה אבל לא היה איכפת לה גם סקי או סירת מנוע או כל אחת מהאטרקציות האחרות.

אני הייתי כבר עייף. לא בגלל הכסף אבל הרגשתי שהיא לא מעריכה את כל הטיול הזה.

לא התכוונתי שתהיה כל הזמן אסירת תודה אבל שנראה שכיף לה ושהיא מאושרת.

היא טענה שהשייט המשעמם הזה השאיר אצלה משקעים והיא חייבת לסלק אותם עם הבננה.

גם לאשתי לא היה כבר כוח. רציתי רק לארגן את החזרה הביתה. ידענו שיש לנו עוד נסיעה מייגעת חזרה. הילד לא נדנד אבל הילדה הייתה מאד לא מרוצה ונרגנת.

בסוף החלטנו שאשתי תיקח את הילד לבריכה ואני אלך עם הילדה לעשות בננה. זה בסה"כ 10 דקות. וזה עולה רק 25 ₪.

המונית הובילה אותנו דווקא לחוף קיסוסקי או השד יודע איך קוראים לזה. קניתי כרטיס ונהג הסירה (שלא נראה צעיר בכלל) פנה אלי: "אבא'לה, אתה רוצה לשבת איתי בסירה שתוכל לצלם?" אני, שהייתי עמוס במצלמת וידאו ובמצלמה הדיגיטלית נעניתי בשמחה למרות שנעלבתי קצת. מה, אני נראה כמו אבא'לה? הוא יותר זקן ממני.

הבננה התגלתה כחוויה נהדרת עבור הילדה. צילמתי בעיקר וידאו.

זה הנהג שקרא לי אבא'לה (בחולצה הצהובה)

בתמונה הבת שלי יושבת ראשונה

הסירה טסה בפראות כאשר הנהג מנסה להפיל את הילדים למים. מסתבר שזה היה 'חובה'.

אני נזכרתי שאמרתי לבת שלי לפני כן: "בשום מקרה אל תפלי למים, תחזיקי את החגורה ותישארי על הבננה". ובלב שלי חלפו מחשבות על הכרישים בים סוף.

אז כשכולם נפלו, הבת שלי כמובן (ילדה טובה, עושה מה שאבא אומר) לא נפלה. אבל היא ראתה שכולם במים אז עשתה את עצמה נופלת.

והנה הרגל שלה בנפילה המבויימת.

אח"כ הגיעה איזו ספינה חסרת יכולת הנעה ובתרגולת מתוזמנת היטב שלפו כבלים והניעו מהסירה של הבננה.

חזרנו לחוף.

הובלתי את הבת למקלחת שהייתה שם. מאחורי המקלחת שולחנות וכיסאות של איזו מסעדה ויושבת שם יצורה אחת עם כובע מטריה.

דווקא צילמתי את הבת שלי וגם את בעלת המטריה על הראש אבל נשאיר את זה לדמיון שלכם.

חזרנו למלון. הילדה סוף סוף שמחה ומאושרת. הלכנו עוד קצת לבריכה ואח"כ התחלנו להתארגן לנסיעה חזרה.

יצאנו בסביבות 4 אחה"צ.

כביש 90 היה בסדר. כולם נסעו מהר.

כביש 25 הפחיד אותי בדמיון כי זכרתי שהיו ירידות מפחידות וחששתי שהאוטו יתחמם יותר מדי.

עברנו בשלום גם את זה. השארתי בכוונה את האוטו בלי דלק כדי שיהיה לו יותר קל בעליות. עקפנו את כולם (מזגן מכובה) והגענו ראשונים למעלה (יוהווווו). אח"כ חיפשתי נואשות תחנת דלק.

בדימונה מלאתי דלק סוף סוף.

בדקתי מים לאוטו. הוא היה כמו גדול, לא איבד אפילו טיפת מים.

אח"כ בהמשך הדרך תאונה.

אני והצורך שלי לתיעוד. צילמתי וצילמתי.

לא עצרנו עד שהגענו לצומת מגידו, לקיבוץ של ההורים של אשתי. הילדים ישנו רוב הדרך.

זהו.

יותר מאוחר, חזרנו הביתה. לילו עוד היה בחיים אז. החיים היו נראים לגמרי אחרת. זה היה לפני שלושה שבועות בערך.

אני לא מתגעגע למה שהיה אז.

אני לא פוחד ממה שיהיה בהמשך.

אני רוצה לכתוב ולא יכול.

נראה מה יהיה.