צילום יום עצבני

(מדובר על יום שלישי)

מהבוקר הייתי כנראה עצבני, לא יכול לשים את האצבע. קמתי מאוחר הילדים עוד ישנו. הייתי במחשב, בלוגים פורומים מיילים.

אח"כ הבן התעורר ושיחק עם איזה מתקן חשמלי שהסבים קנו לו כשהיה אצלם השבוע. קרא  לי שאעזור לו כי הוא לא פועל.

דווקא לא היה לי בראש להתחיל את הבוקר עם מתקנים שאני לא בדיוק יודע מה לעשות איתם ועדיין לא שתיתי את התה של הבוקר אבל בגלל שאני מתמצא קצת בחשמל חשבתי שזה יהיה פשוט.

לא דובים ולא יער, מהר מאד זה הפך לצעקות ועצבים. ככה זה כששנים שמבינים קצת במשהו מנסים להסביר אחד לשני למה החוט הזה חייב להיות כאן והחוט הזה שם.

באיזה שלב הוא התחיל ליילל שזה עבד לו ככה וזה חייב להיות שם ואני נלחצתי מזה שהוא מיילל. סה"כ מה זה משנה אם מה שאני אומר נכון או מה שהוא אומר נכון. שאלתי אותו אם הוא היה מעדיף שהייתי מהנהן לו עם הראש על כל מה שהוא אומר אפילו אם זה לא נכון ורק כדי שלא נפתח ויכוח.

טוב, בסוף צדקתי (יאסו) כי הייתה שם עוד נקודת הלחמה שהוא לא ראה אבל זה באמת היה חסר משמעות.

אח"כ הוא ישב לראות טלוויזיה ואני התחלתי לנסות לתכנן את סידרת הצילומים הניסיונית שלי.

לאחרונה אני מנסה להבין קצת יותר בצילום, קורא חומר ועושה ניסיונות. אחד הדברים שגיליתי לאחרונה היא שככל שסוגרים צמצם מקבלים עומק שדה גדול יותר (יותר שטח מפוקס) וההיפך.

רציתי לעשות סדרת צילומים עם רישום מדויק של צמצם וסגר משתנים ולבדוק שאכן זה מתרחש בפועל.

סוף סוף הפנמתי שכדאי לי להפסיק לצלם פרחים לבנים. קשה לי לעשות אליהם פוקוס.

את הסדרה התחלתי בניסיונות מסובכים של צילום עם החתולה והפרחים בחוץ. החתולה לא עשתה לי פוזות אלא ניסתה לאכול את המצלמה.

בסוף התייאשתי מהצילום שם. עשיתי לבן טוסטים ואמרתי לו שאני מצלם בחוץ. שמתי לחתולה אוכל והלכתי לצלם בצד השני אבל הייתי בעניין של פרחים לבנים ולא הבנתי למה כל כך קשה לי עם הפוקוס.

באמצע סדרת הצילומים אני שומע את הבן קורא לי.

הייתי במאמצים לקלוט את הפוקוס (ידני) של הפרחים הלבנים הזעירים של הריחן וידעתי שאם אני מפסיק המצלמה נכבית (חיסכון באנרגיה) ושוב להתחיל מהתחלה (אז עוד לא רשמתי כלום).

הבן ממשיך לקרוא והטון שלו הופך היסטרי. בסוף נשברתי ונכנסתי הביתה. נתתי לו הרצאה זועמת על זה שאין סיבה שהוא יושב בפוף כמו בביצה וצועק לי. שיקום במחילה ויחפש אותי. הבית לא כזה גדול ואני יכול להיות גם בשירותים (פעם גם הבת שלי הייתה עושה ככה. היום נראה לי שפחות).

אח"כ הבן התחיל לשרוץ סביבי ולהגיד שהוא רוצה לדעת גם כן מה שאני עושה, אז נתתי לו את כל ההרצאה על עומק השדה. כמובן שלא היה לו סבלנות לשמוע יותר מדי והוא רצה רק שאראה לו. אמרתי לו שאני מתאמץ מאד לקלוט את הפוקוס ואין כל כך מה להראות.

בסוף סגרנו שאני אסיים את הניסיונות שלי ואח"כ אראה לו.

השעה הייתה בטח כבר 12 בצהריים ואני לא הייתי יותר רגוע מהבוקר.

המשכתי לנסות להוציא סדרת צילומים ניסיונית שתבהיר לי את עניין עומק השדה אבל הבן שלי כל הזמן העיר הערות והפסיק אותי בשביל דבר זה או אחר ואני נהייתי יותר ויותר עצבני.

אח"כ הבנתי ואמרתי לבן שלי שאין טעם שהוא ינסה להבין את עניין עומק השדה כל זמן שהוא לא מצלם צילומי מאקרו ולא נאבק בבעיות של פוקוס. אצלו בכלל יש בעיית פוקוס גם בצילומי WIDE  הוא לא למד לסחוט את כפתור הצילום והוא לוחץ עליו בפתאומיות ומרעיד את המצלמה אפילו אם היא על חצובה.

בסוף הוא הסכים לדעתי. לקח את המצלמה והלך לנסות לצלם את הבזיליקום (ענף שנשבר מלא פרחים ועלים ששמתי בכוס חרס ענקית על השולחן).

אח"כ בדקתי את התמונות שהוא צילם במחשב והם לא היו מפוקסות. הפרחים הלבנים היו מטושטשים אלא שהוא טען שהם ממוקדים.

בסוף שכנעתי אותו שזה מסובך להמתמקד על הפרח הלבן, שכדאי שיתמקד על עלה לידו.

הוא כבר התחיל להתעייף. בשלב זה הבת התעוררה.

אני עברתי לצילומי ליצ'י. החלטתי שיותר קל לי להתמקד על פירות הליצ'י האדומים מאשר על פרחי הריחן הלבנים. רחצתי קערית של ליצ'י והנחתי על השולחן.

הניסיונות לא עלו יפה. כל כמה דקות הבן שלי רצה משהו. ניסיתי להסביר לו שקשה לי להתרכז ככה, שיתן לי לסיים את סדרת הצילומים ואח"כ אוכל להסביר לו.

אז כבר ידעתי שאני אעשה רישום של הצילומים עם מספרי התמונות ומצב הסגר והצמצם בכל אחת. להתמקד בליצ'י היה הרבה יותר קל וקיוויתי שסוף סוף אסיים עם הדבר הזה אבל הבן שלי לא הניח לי לרגע.

אני מנסה להתמקד בצילום והוא רוצה שאסביר לו ושאכין לו ושאעשה את זה ואת זה.

ואני הולך ומתעצבן. אומר לו שוב ושוב שיתן לי רק לסיים את הצילומים האלה, שמהבוקר אני לא מצליח לעשות את זה ושאני אדבר איתו אחרי שאני אסיים.

הוא לא הניח לי ואני העליתי את הטונים אבל זה לא הזיז לו.

בסוף צרחתי עליו, דפקתי על השולחן, סגרתי את המצלמה ועליתי למעלה בזעם. ראיתי שהוא נבהל מהצעקה.

כבר כשעשיתי את זה התחרטתי.

אח"כ הבנתי שאני אוגר את העצבים מהבוקר והיה לי עצוב שככה צעקתי עליו. הוא היה בחדר שלו משחק עם המנוע החשמלי הזה. ניגשתי אליו וניסיתי לעזור לו. הוא היה רגוע ולא בדיכאון.

נרגעתי קצת.

אח"כ לקחתי שוב את המצלמה והצלחתי לעשות את סדרת הצילומים שרציתי.

סוף סוף הצלחתי.

ואכן זה עובד: צמצם סגור יותר (F גדול יותר) מביא עומק שדה גדול יותר (וכמובן פחות אור אז צריך להאיט את מהירות הסגר).

והנה שתי תמונות שממחישות את העניין הזה: התמונה הראשונה היא עם צמצם פתוח 2.8 ועומק שדה קטן. רואים בפוקוס רק את הליצ'ים ולא את מה שמרוחק יותר.

התמונה השניה היא עם צמצם סגור f8 ועומק שדה גדול. רואים גם את מתאר הכיסאות שבצד השני של השולחן.

נורא רוצה לשים את התמונות בפורום צילום בתפוז. אבל הם מצלמים שם תמונות כל כך יפות ועם רעיון מקורי שאני מרגיש כזה נחות ופוחד לשים שם תמונות.

תמונות ששמתי בעבר לא זכור להתייחסות חיובית ואני יודע שהן לא היו משהו באמת.

זה לא פשוט לצלם תמונה שיש מאחוריה רעיון מקורי ושהיא גם איכותית ומדויקת (הערכה והערצה למלוכסנת הרחוקה שמוציאה צילומים מדהימים בכמויות מסחריות).

יום אחד אני אלמד לצלם.

יש דברים שאני לומד נורא לאט אבל אני עקשן.