סיפור יואי בהמשכים

הערות: עלול להכיל רמיזות מיניות, ונטול כל עריכה שהיא עצם עייפות יתר על המידה. עמכם הסליחה.

הגבלת גיל(מומלץ):13+

פרק 5

לאחר הניצחון המרשים שקופר לקח על עצמו, הוא תכנן להתאמן עם רייבן עד הלילה.
הוא חש מאושר ונרגש, אך גם חסר מנוחה בלתי מרוסנת. הוא ידע שהוא חייב להוציא אנרגיה במקום שנוח לו, שם הוא לא יצטרך לתכנן כלום או להיות על המשמר רוב הזמן. וחש שהפסיד משהו איפשהו בתוכו. הוא ידע שהוא חייב לחזור הביתה ולסיים עם התוכנית שהתחיל, אבל הוא היה עצבני מדי בשביל זה. אז הוא נשאר רוב היום במגרש, במקום הנוח שלו.
רייבן נראה לו מוזר שוב, אך באופן הרבה יותר גרוע מאיך שהוא היה בשבועות הקודמים.
קופר בחן אותו ביותר תשומת לב הפעם, אך לא ידע איך לשים על זה את האצבע. אז הוא פשוט הניח לזה לבנתיים.
"אתה יודע...אני חושב שאני הבנאדם הכי נורא עלי אדמות." אמר קופר כבדיחה שהיתה חצי אמיתית מבחינתו, בעוד הם ממשיכים לנגוס במאכלים שהביאו לעצמם. רייבן רק חייך והביט באוכל שלו
"אתה לא יודע כמה טיפוסים הם רעים עד שלא ניסית. יש כאלה גרועים יותר." קולו היה רגוע, אך משהו בקולו היה מטריד. כאילו הוא מדבר לאוויר או למשהו דומם.
"אין סיכוי, אני הכי גרוע!...משום מה, אני לא מתחרט על זה בשיט. זה מוזר?"
"מי אמר שהחרטה זה מה שחשוב בחיים האלה?. בסופו של דבר, כולנו אנשים מגעילים רק ברמות שונות." אמר רייבן בשקט שתפס את קופר במבט משתהה והם חזרו לאכול בשתיקה. קופר לא ידע איך להגיב על זה, ותהה עם רייבן נכנס לדיכאון או משהו שדומה לזה. לאחר שסיימו את הארוחה, רייבן קם לאסוף את דבריו לתיק שנח לידו.
"היי רייבן, אנחנו לא מתאמנים היום?.."
"כ..כן..יש לי כמה...דברים לעשות." מלמל רייבן בקול חסר בטחון תוך שהפנה לו את גבו לסדר את תיקו. קופר הרים גבה
"מה קורה ? זה בחיים לא קרה בעבר. טוב, אולי יש לו כמה סידורים אבל..." תהה וגירד את ראשו בעצבנות
"ט..טוב. אני מניח שאין ברירה לגבי זה. אז נשחק בפעם אחרת." בקול מעט אדיש כשרייבן הנהן לו והחל לעשות את דרכו ליציאה עם חברי הקבוצה האחרים. קופר הביט בו הולך בבלבול ונשכב על ספסל הצופים עם יד מאחורי ראשו.
"אני מרגיש כאילו...אני באמת מפספס משהו כאן. מממ..." הוא תהה אך ככל שניסה יותר לעסוק ברייבן הוא חש שאלו ענייניו הפרטיים. הם היו רק חברים לכדורסל, ולא יותר מזה. והוא כיבד אותו על זה, בדיוק כמו שהוא ידע שרייבן יכבד אותו בחזרה בענייניו הפרטיים.
אך עדיין היה משהו שהציק לו, משהו מוזר. הוא פלט אנחה נוספת וקם על רגליו, משחק עם עצמו תוך שניגב את הזיעה ממצחו עם זרועו.
מחשבתיו נדדו למה שעניין אותו באמת, דיוויד. מחשבות רבות באות והולכות במעגלים, אך במיוחד התהייה איך דיוויד הולך לקחת ממנו חזרה את מה ש'גנב' ממנו. לוודא שישוב אליו. זה הצחיק אותו כמה פתטי זה היה לעשות את זה, אבל זה כל מה שעלה לו בראש.
זה נתן לו הרבה אנרגיה לבזבז אך גם רעד מסוים שהרגיש שהיה נחמד בגופו. הוא ניצל אותה היטב למשחקים ולטובת הקבוצה שלו, למרות שידע שהיא תיגמר בקרוב.
"טוב...מה שזה לא יהיה, אני לא יאשים אותו." חשב וקלע לסל בקפיצה.

המשחקים הבאים היו יותר רגועים, למרות שהקבוצות היריבות היו קצת יותר קשים מהקודמים.
אך זה לא רק לא הפחיד את קופר, הוא לא לקח אותם ברצינות כלל ושיחק בשאננות שהרגיזה את חבריו האחרים למשחק. דבר שגם לא הפריע לו חוץ מסגנון המשחק של רייבן שהשתנה פתאום. זה הפריע לו יותר מאשר עזר לו. ומתי שהוא באמצע המשחק הוא אפילו צעק עליו
"מה אתה עושה אידיוט?!!..אתה מנסה לגרום לנו להפסיד?!"
כולם הביטו בו כאילו אמר משהו לא במקום, אך הוא שלח להם מבטים מתגרים ונתן לרייבן מכה לראש בידו, גורר אותו אחריו אל המקום בו היה המאמן שהיה בשוק.
"מה עובר עלייך, אחי?!..ברצינות, למה אתה משחק ככה?! זה לא מתאים לך בכלל!" אמר לו ברצינות תוך שרייבן שלח בו מבט מופתע לחלוטין.
"איך הוא לא שם לב?! כל האחרים שמו לב!" חשב בעוד יותר עצבים שעלו מתוכו.
"ב..באמת? אני משחק שונה??" בקול שבאמת היה מבולבל וחסר מודעות מוחלטת. זה עוד יותר הרגיז את קופר שהניח את ידיו על כתפיו ברצינות.
"עזוב, פשוט תשחק כמו תמיד, אוקי?." התפרץ במהירות וחזר למגרש.
אך למרות כל מה שאמר, רייבן לא שיחק כמו תמיד. למעשה הוא שיחק הרבה יותר גרוע ממקודם. דבר שנתן לו רצון לזרוק עליו את הכדור בתוך הפרצוף מאשר לסל, אך הוא נאנח בייאוש במקום.
וכך חלפו להם שבועיים, קופר ידע שהאנרגיה שלו אוזלת אך הוא היה מרוצה. אם היא תיגמר, אז היא תיגמר כמו שהתחילה. הוא לא חשש מזה או התכוון לעצור את זה.
למרות שלא רצה להודות בכך שהלילה עם הבחור היה נפלא במיטה יותר מכל אישה שהוא אי פעם היה איתה, הוא התחיל להתייאש.
הוא החליט לוותר ולאמץ את העובדה ההגיונית שדיוויד לא יופיע מולו אי פעם. הוא רצה לקבל את זה, ולהאמין שזה לטובה. אך עדיין, הוא לא יכל להימנע מהאכזבה שחש סביבו שגרמה לו לחוש צביטה קטנה.
היו להם שתי משחקים ברציפות אותו יום, והם הצליחו לעבור את הראשון איכשהו. קופר הרגיש את הזיעה נופלת מפניו על רגליו בזמן ההפסקה שלקחו בין המשחק הראשון לשני. הוא לקח נשימה עמוקה והחל לאכול את המעט שהספיק לקנות לעצמו בשתיקה, רייבן חייך אליו
"אז מה?...האנרגיה מהסקס נגמרה?" שאל רייבן בגיחוך תוך כדי שטרף מקלות עץ דקות משוקולד בקופסא קטנה.
"זה לא ענייניך. ותפסיק לשחק כמו מסומם." צעק עליו ונתן לו אגרוף בכתף בשובבות.
"אני לא! אני משחק כמו תמיד...אתה היחיד שאומר את זה." הגן על עצמו והושיט לו מקל משוקולד.
"תפסיק לזבל את השכל!! אם זה בגלל שאתה חושב שאני חזק מספיק לנצח לבד או שאתה סתם עצלן. בכל מקרה, תפסיק עם השטויות. ברצינות!" אמר קופר בעצבנות ולקח את המקל שהושיט לו. דוחף לפיו ומחזיק אותו באוויר כאילו עישן סיגריה.
"אמרתי לך כבר, לא שיחקתי שונה ממה שאני משחק בדרך כלל." הגן על עצמו ונגס בעוד מקל. קיבל בעיטה קלה
"בולשיט!..אגב, החרא הזה טעים." העיר ולקח לעצמו עוד מקל בלי לשאול, תוך שרייבן פלט גיחוך.
"מפונק." העיר
"אני לא...טוב, קצת. רק קצת..." אמר בחיוך ואראה לו קמצוץ באצבעו בעוד רייבן צחק עליו.
הם המשיכו לדבר ביניהם כשלפתע קופר שמע כחכוח בגרון מאחוריו.
"אחמ...קופר אני....אפשר לדבר איתך..לרגע?"
איך שהוא שמע את הקול מאחוריו, חיוך שובבי התפרס על פניו של קופר. יחד עם החיוך הוא חש הקלה גדולה, אך גם עוד קושי שהוא ידע שלא יהיה קל.
"ואני חשבתי שהוא וויתר עליי.." נאנח וסובב את ראשו להבחין בדיוויד שעמד מולם. כמוהו, גם רייבן הסתובב לבחון את מי שדיבר ושלח לו חיוך מזמין
"היי, מי זה? חבר שלך?" שאל רייבן בסקרנות
"כן, אנחנו חברים..בערך" מלמל קופר בחוסר רצון.
"נחמד, נו...תציג אותנו." האיץ בו רייבן תוך שקופר הוריד את ראשו באנחה.
"בסדר קרצייה!. רייבן זה דיוויד, דיוויד זה רייבן חבר שלי לכדורסל." בקול כל כך אדיש וחסר רצון עד שזה נראה כאילו קיבל עונש.
"ה..היי רייבן." אמר דיוויד גם הוא בחוסר רצון מסוים.
"היי, דיוויד נכון? אתה תמיד מוזמן לבוא למשחקים שלנו. זה יהיה מעולה אם גם אתה תצפה בנו." הזמין אותו בקול ידידותי, תוך שחטף בעיטה במותן מקופר שקם על רגליו.
"שתוק קרצייה. בוא דיוויד, נדבר." סימן לו קופר עם ידו שיבוא אחריו, ודיוויד הנהן והלך בהיסוס בעקבותיו. לאחר שהתרחקו מעט מהקבוצה, הוא מצא פינה שקטה שיוכלו לדבר מבלי שישמעו אותם.

"שמע אתה בחור ממש חסר זהירות או אחריות על עצמך, אה?." התלונן קופר תוך כדי שגירד את ראשו.
"מה אמרת?! איך קראת לי?!!" התרגז דיוויד מהדקה שהתחילו את השיחה.
"בגלל שטכנית אתה מופיע מולי, התוקף שלך, סתם ככה לבדך. אני יכול לאנוס אותך שוב, אתה יודע." הזהיר אותו באנחה, כשדיוויד לבש מבט מעוות.
"אתה לא תעשה את זה מול חברי הקבוצה שלך, אפילו אתה לא כזה אידיוט." מלמל בקול משועמם.
קופר שלח לו חיוך מרושע והתקרב אליו מעט
"כן אבל זה לא אומר שאני לא יכול לגרור אותך למלתחות ולעשות אותך שם, נכון?" בקול משועשע
"מ..מה?!..לא!!" נבהל דיוויד עם סומק על פניו, ממהר להתרחק ממנו כמה שיותר.
קופר גיחך כמה זמן והניד בראשו
"אני פשוט אומר...תיזהר יותר בפעם הבאה מאנשים כמוני. הם מסוכנים."
"אנשים כמוך..אתה..." מלמל עדיין במבוכה.
"טוב, אז מה קורה? רצית לדבר איתי?" שאל בחיוך מאושר שהוא לא יכל למחוק מפניו.
"כן, רציתי לדבר איתך מניאק! תחזיר לי את מה שלקחת גנב!!" הושיט לו את ידו.
"אה?..אין לי מושג על מה אתה מדבר." העמיד פנים בקול אדיש, תוך שדיוויד התרגז שוב
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, שקרן! אני יודע שהם אצלך...תחזיר אותם!!"
קופר בהה בו בשתיקה תוך שדיוויד שלח לו מבט מאיים, ולאחר כמה זמן קופר נאנח
"אוקי, אני אחזיר לך." בקלילות. דיוויד לא ידע איך להגיב
"באמת?.." בקול חשדני והעלה גבה תוך שקופר הנהן לו ושלח את ידו אל כיסו האחורי התפור במכנסיו ותלש אותו. חוזר לפנות חזרה לדיוויד והניח כרטיס אשראי עם שמו של דיוויד בידו.
"מה המלכוד?" שאל דיוויד בקול ומבט חשדניים.
"אין מלכוד. למעשה רציתי להחזיר לך אותו, כי אני לא אצטרך אותו בכל מקרה. יש לי מספיק כסף בשביל עצמי, אני לא צריך את שלך. יש לי משפחה עשירה אחרי הכל. ולא השתמשתי בו, אתה יכול לבדוק אחר כך אם אתה לא מאמין לי." ענה קופר באותו קול קליל ויומיומי שהרתיח עוד יותר את דיוויד.
"אז למה לקחת אותו מלכתחילה אם אתה לא צריך אותו, אידיוט ?!!!" צעק עליו וכמעט הפנה את כל המבטים של חברי הקבוצה אליהם עם צעקתו.
"אה?...זה ברור לא?" בקול מובן מאליו.
"לא, זה לא ברור בכלל!!" נזף בו כשקופר גיחך.
"רציתי לראות אותך שוב, אז לקחתי אותו כדי שתבוא לראות אותי. אבל לא חשבתי שזה למעשה יעבוד." אמר יותר לעצמו מאשר לדיוויד.
"מה לעזאזל...עם זה?! זו סיבה מטומטמת, אפילו לשקר כזה!." במבט מעוות
"זו האמת. אני לא רואה אותך כזה מקורי כשבאת לקחת אותו ממני." אמר קופר בבוז ושילב את ידיו.
"ואיך בדיוק אני לא מקורי בזה?!"
"זה היה מטופש ומסוכן לבוא אליי פנים אל פנים. יכולת לשלוח במקום את החברים שלך להרביץ או לאיים עליי. אפילו יכולת לבקש מאחד חברי הקבוצה שלי ולחכות במקום פשוט להופיע. יש הרבה דרכים אחרות אבל...זה מה שעלה לי כרגע." אמר תוך שהניח את ידו על סנטרו בתהייה. דיוויד שתק דקה ארוכה במבט מעוות שוב ולא מאמין שהוא למעשה שומע את זה.
"הדרכים שאתה מציע לגמרי הזויות, שתדע."
"אבל בטוחות הרבה יותר." העיר בחיוך
"מה שתגיד דביל!. מה עם הכרטיס סטודנט שלי?!" הושיט שוב את ידו.
"אה..הוא לא אצלי." אמר בקול קליל שוב, כשדיוויד שוב איים עליו במבטו.
"תחזיר אותו או שאתלונן עליך למשטרה, גנב אונס שכמותך!!" הרים עליו אגרוף זועם אך נקטע כשלפתע חברי הקבוצה של קופר קראו לו לשוב למגרש מרחוק.
"אהה? כבר??...שיט. מצטער, אני חייב לחזור למשחק הבא. אבל היה נחמד לראות אותך..באמת נחמד."  
"לא אתה לא! תחזיר לי את כרטיס הסטודנט שלי, עכשיו!" דרש דיוויד וחסם את דרכו.
"אני לא יכול, הוא לא אצלי." מלמל במהירות ועקף אותו
"מצטער.." קרץ לו וחזר אליהם, מתחיל את המשחק מבלי להביט אחורה.
"חתיכת...מניאק!!" מלמל דיוויד תוך שרעד מעצבים.

המשך יבוא...

פרק 4
הערות: מכיל קטע מיני.

היום עבר די מהר לקופר, דבר שהוא לא תיאר לעצמו שיקרה.

אבל המחשבות המענגות איך הוא הולך להשלים את נקמתו מילאו את רובו.

כך שהוא לא שם לב לזמן או לשעה, אך כבר היה אחר הצהריים.
הוא סרק את השעון בנייד שלו, ועשה את הצלצול שהיה חייב לעשות לאחותו.
"מה אתה רוצה?!!..אני עסוקה ואתה יודע את זה!." קולה המרוגז רק שעשע אותו.
"כן, אבל שאלה ואני מנתק."
"למה שאקשיב לך, קרצייה?!"
"אם שכחת, אחותי היקרה, הבטחתי לך את כל הבולשיט שרצית. אז סתמי ותעני לי פעם אחת." אמר בלי להתרגש או בלי להישמע קשה מדי. הוא שמע אנחה מיואשת ולחוצה והמשיך
"את יודעת איפה אבא יהיה הלילה?"
"מאיפה לי לדעת?! אני לא עוקבת אחריו." התרגזה ובאה לנתק
"חכי..לפני שאת מנתקת, אני צריך טובה."
"שוב?!..כבר עשיתי לך יותר מדי טובות, קופיי.." הוא יכל לשמוע שהיא מתחילה שוב עם הקול הסרקסטי שלה ופלט אנחה קלה.
"אם תעסיקי את אבא להלילה, אני ישלים איתו."
"באמת??" היא נשמעה כמעט תמימה בקול המתרגש שלה, והוא שוב חייך מבלי שתוכל לראות.
"יאפ. באמת...אז רק הפעם, תהיי נחמדה לאחיך היקר." באותו קול סרקסטי.
היא פלטה גיחוך משועשע על החיקוי שלו, ופלטה קול מוותר מעט.
"טוב...אני מניחה שרק הפעם, אני יכולה לוותר לך...אח יקר." בקול מגחך
"נפלא. אז אני...." בה לנתק את השיחה אך היא עצרה אותו
"חכה....הלילה, לאן אתה הולך?" בדאגה, מהשאלה הזו הוא חשש מעט. הוא לא רצה לשקר לה, אך גם לא רצה לתת הסברים על מעשיו. בסופו של דבר, הוא אהב את אחותו. אבל לא היה מוכן שתהפוך למכשול בתוכנית.
"אל תדאגי, אני הולך להישאר עם ידיד וותיק."  
"ידיד וותיק?..אממ טוב, אני מניחה שזה טוב אבל..." בקול מהסס ומודאג.
הדאגה שלה החמיאה לו מצד אחד, ומהצד שני הוא שנא אותה על זה. למה היא דואגת למישהו כמוהו?.
"כן. אני חייב לרוץ לאימון."
"א..אוקי." עדיין מהססת, הוא ניתק את השיחה.

באימון, המאמן דיבר על המשחק החשוב שיערך מחר עם קבוצה אחרת. זה היה סוג של תקופת ביניים בין משחקי אימונים לבין המשחקים הרציניים שיבואו בהמשך מול קבוצות ממכללות ואוניברסיטות אחרות. הוא לא חשש מהם, אך גם לא היה עם מוטיבציה להם. הוא רק חיכה שההרצאה שלו תיגמר מהר, והוא יוכל לעזוב. הוא שלח מבט קל ברייבן שעמד קרוב למי שעמד לידו. משהו בעיניו, עדיין הציק לקופר. אך הוא לא ידע מה, וגם לא התאמץ להבין. הוא ידע שהוא מתנהג מוזר, אך בטח שרייבן יצא מזה.
כדורסל היה חשוב לרייבן, לא פחות ממנו. וגם הקבוצה, הוא לא יבריז מהמשחק מחר. ואם יעז, הוא יכסח אותו ויכניס אותו למגרש בכוח. זה לפחות מה שרייבן היה עושה.
לאחר שהמאמן סיים את ההרצאה, הוא התקרב אליו ראשון וביקש אישור להשתחרר מוקדם מהאימון היום. בתחילה הוא התנגד ודרש שיתאמן יותר אבל קופר ריכך אותו בהבטחה שיפתיע אותו במשחק של מחר. וזה הצליח, להפתעתו. הוא לא ממש ניסה לנצל או לגרום לאנשים לעשות כרצונו בעבר, אך זה הצליח לו לא רע. דבר שהפתיע אותו מעט.
לאחר האישור, הוא התארגן מהר ולקח את התיק על גבו. מרגיש את המבט של רייבן עליו, אך לא טורח להביט בו חזרה והמבט הניח לו. הוא לא ידע מה רייבן חשב כשהביט בו, וזה גם לא עניין אותו. הוא חייך ורץ משם אל הבניין שבו דיווד אמור לצאת ממנו. מוצא פינה להסתתר בה ולעקוב בחשאי עם עיניו.
הוא הרגיש סוג של התרגשות מאשר לחץ או פחד ממה שהוא הולך לעשות. וזה ניחם אותו באופן מוזר.

לאחר כמה זמן, הוא הבחין בזרם הסטודנטים שיצא מהבניין. והוא זיהה את דיוויד ביניהם בקלות רבה מדי. והחל במעקב, הוא התנהג באופן רגיל, כאילו הוא מסתובב להנאתו. פוסע לפחות חמישה צעדים רחוק יותר מאחוריו והביט בגבו, ידיו בכיסיו. הפעם הראשונה שראה אותו כמעט נעלמה ממוחו. הלילה ההוא..
אך הוא עדיין חש ברצון להתקרב אליו, לנצל אותו, ולהפוך אותו לגמרי. ותהה האם הכל באמת רק בגלל רצונו לנקמה או שזה היה משהו יותר מזה...טוב, זה לא שינה לו בכל מקרה.
לאחר הליכה קצרה, בה הצליח לא לעורר אף חשד מצידו דיוויד לנוכחותו, הוא ראה אותו עולה לבניין מסוים בעל כמה קומות. בזהירות ובמהירות, הוא חיכה שיתרחק והספיק לתפוס את דלת הכניסה בדקה האחרונה לפני שנסגרה. נאנח קלות וחייך לעצמו.  
"מזל שאני מהיר..." מלמל ומיהר להיכנס אל הלובי. חיכה דקה ועלה אחריו. בכל צעד הוא חיכה לשמוע עוד שניים-שלושה צעדים שעשה, והמשיך במעקב. מרגיש מעט מטופש ובטוח שעוד דקה הוא ייתפס.
אך זה לא קרה, דיוויד לא הבחין בו כלל, ונכנס לדירתו בעזרת המפתח שהוציא מתיקו. כמעט אדיש למה שקורה סביבו, בעוד קופר הציץ בו מהפינה.
ולאחר שווידא שדיוויד נכנס לדירתו, הוא התיישב תוך כדי שנשען על הקיר הקר. הניח את תיקו לידו וסידר את נשימתו הקצובה. הוא חיכה עוד כמה דקות, ודפדף בנייד שהוציא מכיסו. רוב ההודעות החדשות היו מאחותו המעצבנת שהודיעו לו שהיא תסדר את אבא להערב. הוא דאג קצת לאחותו הקטנה, איזבלה.
איזבלה היתה האחות האהובה עליו, וגם על אחותו הגדולה. ילדה תמימה בת 4 בעלת שיער שחור, עיניים בהירות ונמשים. היא אהבה לעקוב אחרי קופר לפעמים, וגם לצטט לו כשרצתה. היו פעמים שהוא כעס עליה, אך הוא לא הצליח להחזיק בזה לזמן רב. הוא ידע שהיא מעולה בלרכך אותו ולגרום לו לפנק אותה בלי סוף, אך עדיין שמח שהיא שם.
עברו חמש עשרה דקות, והוא קם על רגליו באיטיות. מעלה את תיקו על כתפו ומתחיל ללכת אל הדירה של דיוויד. דופק קלות ומחכה. לאחר מספר דקות, הוא בה ללחוץ על הכפתור בצד הדלת, כשלפתע הדלת נפתחה.
דיוויד סקר אותו במבט חשדני ומרוגז מעט. קופר במבט מרוצה הביט עמוק אל תוך עיניו
"היי, באתי לבקר אותך." הכריז בחיוך גדול על פניו
"למה אתה פה?!"
"אמרתי הרגע..." בתמימות
"איך ידעת מה הכתובת שלי?!"
"טוב...בוא פשוט נקרא לזה 'החוש השישי' שלי." בגאווה.
"או...קי לך מפה אני עסוק." בקול חסר התעניינות במבט חושד, שניכר שלא האמין לדבר מדבריו.
וזה היה בסדר, גם הוא עצמו לא האמין למה שאמר באותו רגע, זה נשמע מפגר.
דיוויד בה לסגור עליו את הדלת, אך קופר תפס אותה ברגע האחרון. מציץ לפנים דירתו
"אני מריח משהו טוב, אתה מבשל?"
"לא ענייניך. לך מפה!"
"למה? החברה שלך שם." בקול מתחכם, מה שהכעיס את דיוויד כי הביט בו במבט מעוצבן לחלוטין.
"תסתלק!" ובה לבעוט אותו מהדלת, אך קופר השיג אותו ודחף אותו אחורה. נכנס אל הדירה בקלות והתיישב מול שולחן האוכל שהיה ליד המטבח הקטן בדירה.
"אז מה אתה מבשל, מר טבח?..זה מריח טוב" ירד עליו תוך שהביט אל דיוויד שעדיין היה על הרצפה במבט של שוק על פניו. לא בטוח איך להגיב..
"אתה....אני אזמין לך משטרה!" איים בזעם
"קדימה, אל תכעס כל כך. לא באתי להזיק או משהו כזה. רק לביקור ואולי גם לארוחה נחמדה." בחיוך משועשע על פניו יחד עם מעט שנאה.
"למה אני?!...אתה זה שפלש לדירה שלי בלי רשות!!" המשיך לצעוק
"פולש?.. זה יותר ביקור. אנחנו חברים אחרי הכל." בקול יומיומי, והשעין את סנטרו על ידו.
תוך שדיוויד רעד מכעס ורצה לזרוק עליו משהו. הוא נהנה מההופעה של כעסו.
"מי חבר שלך?!..אני בקושי מכיר אותך!!" המשיך וקם על רגליו. צועד במהירות אל הטלפון.
קופר נאנח קלות והמשיך
"בסדר, תתקשר. אבל אני לא חושב שאתה רוצה להסתבך עם המשטרה...אחרי הכל, הם עלולים לפתוח לך תיק ולהתחיל לחפור לך בחיים. אבל תרגיש חופשי..." בקול אדיש
דיוויד שלח לו מבט זועם במיוחד, והרים את השפופרת. אך לפתע נעצר ועמד מול הטלפון. קופר הביט בו מהצד בשתיקה, ונתן לו להחליט בעצמו. זה לא היה משנה בכל מקרה, גם אם היה מזמין לו משטרה. אך זה יותר שעשע אותו שהוא למעשה נעצר, והיסס לחייג. לבסוף הוא טרק את השפופרת בכעס וצעד לקראתו
"למה באת?!" בקול קשה וכך גם היה מבטו. בעוד קופר פלט שוב אנחה וחייך אליו חיוך לא אמיתי.
"אמרתי לך כבר, באתי לבקר. וחשבתי שמאחר שאתה טבח, תוכל גם לבשל לי משהו." קולו היה חסר כל רגש אך הוא לא היה אטום. הוא נשמע לעצמו מוזר.
"מה עם לאכול בבית שלך?!!" המשיך בקולו הזועם ושילב את זרועותיו על חזהו.
"אתה יודע כבר...אני לא אוכל בבית שלי. ואני גם לא אוכל בעתיד. ככה זה..אבל כמו שאמרת, אני סבבה עם לאכול כל דבר כל עוד זה אוכל. אני לא בררן ולא אכפת לי אם זה בריא או לא." מבטו התרכז במקום אחר, אך קולו המשיך באותו טון מוזר שנשמע לעצמו זר. כמעט מנוכר
דיוויד עמד שם, מולו ובחן אותו שעה ארוכה. ולבסוף הוריד את ידיו המקופלות באנחה כבדה.
"ט..טוב. אם באת רק בגלל זה, אז אני אכין לך משהו. אבל אחרי זה אתה עף מפה!" בקול סמכותי
"אם לא תעוף, אני באמת יזמין לך משטרה!" איים ופסע למטבח בעצבים.
קופר יכל לשמוע את רעש הכלים והחיתוך שהתחיל וחייך חיוך לא שמח. גם אם רצה להתחרט או לסגת עכשיו, זה היה מאוחר מדי. הוא ידע את זה, והעביר את ידו על כלי המלח והפלפל שהיו על השולחן.
"ותביא יין, בה לי גם משהו לשתות." העיר אל דיוויד שידע ששמע את קולו.
"בסדר חכה רגע!" בקול חסר סבלנות

לאחר כמה דקות, דיוויד חזר אליו עם האוכל שהכין יחד עם כלי האכילה וכוס ריקה, הגיש לו יחד עם בקבוק יין פתוח. וקופר לקח את הבקבוק שהביא ומזג לעצמו לכוס הריקה.
קופר לא ממש התעניין באיך האוכל נראה או כמה מקצועי הוא היה. הוא פשוט היה רעב, אז הוא החל לאכול בשתיקה, מסמן לו לשבת בשולחן לידו. דיוויד בהה בו בהיסוס, תוהה אם לשבת מולו או לא זמן ממושך. כשלבסוף התיישב מולו והביט בו אוכל כמעט בציפייה לשמוע חווית דעת.
קופר תיאר לעצמו שזה הצד הטבח שבו, אז הוא חייך אליו ואמר
"זה מעולה. הרבה זמן לא אכלתי משהו כל כך טעים, אני יכול לבוא כל יום?"
"לא!! אתה לא יכול.." צעק עליו.
"אבל אין לך מסעדה שאני יכול ללכת אליה, אז אני אבוא אלייך במקום." בקלילות
"מזה קשור?!!" באותו טון.
"אממ..." בחיוך גדול תוך שהשעין את לחיו על ידו "כי התאהבתי בבישול שלך."  
"מה ל..?!" דיוויד בה להגיד, אך עצר את עצמו והוריד את מבטו. בלבול ומבוכה נראו על פניו, דבר ששעשע את קופר.
"אני אוהב את הבישול שלך. לא אכפת לי לגור פה כל עוד תבשל לי כל יום." המשיך להחניף לו בחיוך יותר מרושע מאשר אמיתי.
"היית מת! תסיים לאכול ולך." בקור, מבוכתו התגברה. אם היו בשלב אחר בחייהם, זה היה נגמר אחרת. אולי טוב יותר מאיך שזה יגמר, אך זה היה חסר תועלת כרגע.
קופר אכל בשקט ובשלווה, שולח בו מבטים חודרים מדי פעם ושתה מעט מהיין. דיוויד כל אותו זמן היה במצב כוננות למקרה שינסה משהו במבט חשדני. זה לא הפריע לקופר, להפך זה שעשע אותו. הוא קיווה שילחם בו כמה שיותר, כי אז המצב יהיה הרבה יותר משעשע בנקמתו. והוא לא חש סלידה מעצמו כמו שהוא אמור להיות או ככה הוא חשב שהוא אמור להיות.
כשסיים לאכול, הוא שיחק עם כוס היין בשתיקה. מביט בנוזל המתנדנד בכוס והתחיל
"אתה יודע, תמיד תהיתי איך זה יהיה.." התחיל, חיוכו הערמומי עלה.
"מה ?!" והתרחק מעט
אך לפני ששמע תשובה, קופר הניח את הכוס ותפס בשתי זרועותיו בחוזקה. כופה עליו נשיקה עמוקה. עיניו של דיוויד נפתחו בשוק והלם ולאחר שניות הוא החל להילחם באחיזתו בחוזקה, אך זה לא הזיז לקופר.
"איך זה יהיה לנשק מישהו. מה אתה אומר?" אמר לו תוך שנפרד משפתיו כדי לנשום באותו מבט חודרני. דיוויד שלח בו מבט מזהיר ושונא ונע מצד לצד בחוזקה, והתנגדות.
"מה אתה עושה?! רד ממני!! אידיוט...אני ירצח אותך!" צעק עליו, אך קופר לא התרגש ממנו. חוזר להצמיד את שפתיו לשלו בנשיקה עמוקה כשלשונו שיחקה עם שלו. דיוויד נתן לו נשיכה, אך לאחר כמה זמן מאבקו התחיל לרדת. קופר נפרד ממנו כמה פעמים, לשמוע עוד עלבונות מפיו אך דיוויד לא אמר כלום. הוא הבחין בסומק קל על פניו, וגיחך מתוך שנאה.
"אהבת את זה אה?.." אמר וחזר לנשק אותו מבלי לתת לו להגיב. בינו לבין עצמו הוא הודה שגם הוא נהנה מאוד מהנשיקה, מהמגע, מהלשון. גם אם זה אמור היה להגעיל אותו, הוא הלך ליהנות מדיוויד הלילה. והכי חשוב היה שיהיה במודעות מלאה, דווקא בגלל שאז הנקמה תהיה יותר מתוקה. הוא רצה שיחוש אותו עד הסוף, וגם את גופו.
"באמת חשבת שאלך אחרי זה?" לחש קופר באוזנו ונשך אותה קלות. מרגיש את הרעד שחלף בדיוויד והצמיד את גופו לשלו. עדיין, הוא היסס מעט, למרות הכל הוא לא לגמרי הבין את עצמו כשלקח לגימה מכוס היין שמזג והעביר אל דיוויד בנשיקה.
אולי זה היה חלק שהוא לא היה מודע אליו שלא רצה שהוא יזכור מה שהוא הולך לעשות לו או אולי רצה שיהנה רק קצת מלהיות איתו. הוא לא התכוון לחשוב על זה יותר מדי, הוא ידע שדיוויד יזכור הכל. גם אם נתן לו מעט יין לפני זה.
לאחר מכן, קופר המשיך במה שעשה, מנשק אותו נשיקות עמוקות ושיחק עם לשונו. מעביר ליקוק על צווארו ושוב חוזר לאנוס את שפתיו. הוא התכוון להמשיך ככה עוד כמה זמן, אך הבחין שדיוויד לא נלחם בו יותר כלל וחייך.
"הוא בטח וויתר כי הבין שאני חזק יותר ממנו.." חשב קופר ונאנח.
הוא ציפה ליותר התנגדות וזעם מצידו, אך גילה שדיוויד יותר עדין ממה שחשב. הוא לא היה בטוח האם זה טוב או רע שהוא לא מתנגד לו יותר, אך זה לא ישנה לו עכשיו בכל מקרה.
קופר קם והוריד את אחיזתו מזרועותיו, הרים אותו כך שבטנו תנוח על כתפו וצעד אל חדר השינה. מגחך למבט שדיוויד עשה לאחר ההרמה
"ה..היי! תוריד אותי...אידיוט!" חזר להתנגדות, אך התנגדות קטנה בניגוד לראשונית. בעוד קופר צחקק בשובבות ונתן לו מכה קטנה בטוסיק.
"אל תדאג, אנחנו נבלה הלילה."
"לאאא!." צעק דיוויד והתנגדותו התגברה. קופר השתלט עליו בקלות והוריד אותו למיטה, מפשיט אותו מבלי לתת לו את היכולת לברוח או להתנגד. בין לבין חוזר לנשיקות העמוקות שעשה איתו קודם, מרגיש את חום גופו של העור החשוף של דיוויד. הוא באמת נהנה מהחום הזה, ואם הוא יהיה כנה הוא רצה בחום הזה, בגוף הזה. ובאותו הרגע ממש לא הזיז לו שהוא בחור.
לאחר שסיים להפשיט אותו, הוא הוריד את חולצתו ומכנסיו. לוקח את דיוויד צמוד לחזהו ולוחש לאוזנו שוב
"אתה חם דיוויד." ושיחק עם איברו, תוך שדיוויד החל לגנוח בלי שליטה ונשך את שפתיו. מבט השנאה של קופר הופיע לגמרי על פניו, הוא לא היה צריך להסתיר אותו יותר. אך אותו מבט גם הכיל תשוקה תוך ששיחק בגופו. הוא לא טרח להכין אותו, פשוט הוא לא ראה חובה לעשות את זה. הוא שיער שהזקן הדפוק עושה את זה בכל מקרה והמחשבות על הזקן הרתיחו את דמו כשהביט בדיוויד מתחתיו.
לאחר מבט חודרני ושונא בדיוויד, הוא סובב אותו על בטנו ונכנס בדחיפה פולשנית וכואבת לתוכו. ממשיך בכמה וכמה דחיפות עד שגרם לו להתרגל לגודלו, תוך ששמע את צעקותיו של דיוויד. ותוך שהמשיך בדחיפות, כשרצה לסתום לו את הפה הוא פשוט נישק אותו נשיקה עמוקה עם הלשון.
וכשרצה להתעלל בו הוא התקרב לאוזנו שוב ולחש
"אה אה...אני לא אתן לך לגמור...אלא כן תגיד שאתה רוצה שנגמור ביחד." לחש באוזנו ושוב נשך אותה, משחק קלות בפטמותיו ואיברו בחוזקה. הוא ידע שדיוויד לא יעמוד בזה, גם אם ירצה להתנגד אחרי כמה פעמים ששפשף את איברו. אז הוא פשוט חיכה וחזר לדחיפות שהתחיל, בוחן את כל התגובות שעשה דיוויד, והזעם שהיה על פניו כשלחש לו את המשפט יחד עם תשוקה בלתי נשלטת. קופר לא היה בטוח האם התשוקה היא באמת אליו או שהוא דמיין את הזקן עושה אותו. וזה לא היה משנה..
לאחר כמה זמן שהוא לא טרח לספור, דיוויד בתבוסה והתחיל
"לעזאזל..איתך!!...אני רוצה...שנגמור...ביחד" תוך שעצר את עצמו מלגנוח, שומע את צחוקו השובבי של קופר ולחישה
"ילד טוב..."
וברגע שגמר, הוא הניח לאיברו כך שיצא שיגמרו ביחד.
וכך זה נמשיך...הוא לא זכר או ספר כמה פעמים הם עשו את זה. אך היה לו הרבה מה לשפוך על דיוויד. תסכול, שנאה, זעם ותשוקה גדולה. כל אלה התחברו ביחד תוך שהתאחד איתו שוב ושוב באותו לילה.

בבוקר שלמחרת, קופר שמע צפצוף מעצבן מהרצפה. לא בטוח כמה זמן ישן בלילה, הוא שלח יד אל בגדיו תוך שעיניו סגורות.
"אוך שתוק..." מלמל בקול רדום מרפרף בבגדיו בקושי עד שמצא את מקור הרעש שהעיר אותו
"אאהה..." נאנח בכבדות והביט בנייד שצפצף בידיו, מבשר לו על המשחק שאמור היה להתחיל בשמונה בבוקר.
"שיט!! המשחק...שיט!!" קילל את עצמו ומיהר להתלבש. לא שם לב לבחור שישן לידו.
המשחק לא היה בעדיפות הראשונה שלו, למעשה הוא לא עניין אותו בכלל. אך הוא הבטיח למאמן שיבוא, וידע שאם לא יבוא המאמן יהרוג אותו באופן הכי טכני שיש.
לאחר שסיים להתלבש בלחץ בלתי אפשרי, הוא נעל את נעלי הספורט שהגיע איתם. הוא לא תכנן להישאר כל הלילה, אולי חצי ממנו אחרי פעם אחת של סקס.
"לעזאזל...אני מאחר!" מלמל לעצמו, מקלל את עצמו שנחשף עם דיוויד ונרדם איתו. וחיפש את התיק שהשאיר
"איפה התיק המחורבן!?" חשב בעצבים ורץ בבית בלחץ. וכשמצא אותו, נאנח בהקלה והניח אותו על כתפו.
"טוב...אני מניח שאני מוכן. פחות או יותר.." מלמל וחזר למיטה בהצצה אחרונה בדיוויד שישן במיטה. מחייך לעצמו ובה ללכת אל הדלת כשנזכר במשהו נוסף שרצה לעשות.
"נ..נכון. רציתי לעשות גם את זה..." חיטט בחפציו של דיוויד עד שמצא שני כרטיסים שרצה בחיוך שטני ואת הנייד שלו.
"זה רק לוודא שתחזור אליי, דיווי." חשב והניח את שני הכרטיסים בתיקו, מעיין בנייד שלו והכניס את המספר שלו. שולח לו הודעה
"יש לך את המספר שלי.
            ביי לבנתיים, דיוויד :)"
בגיחוך שובבי, הוא הניח את הנייד שלו מול מיטתו של דיוויד ויצא בריצה החוצה. עושה את הריצה של חייו להספיק למשחק שכבר התחיל בלעדיו.
הוא הצליח להגיע באיחור של עשר דקות למשחק, אך עדיין קיבל נזיפה מהמאמן שגער בו איך הוא מעז לאחר ליום שכזה. אך קופר התעלם ממנו וזרק את התיק על הספסל, רץ למגרש בהתרגשות
"מצטער המאמן. לא יקרה שוב.." קרץ לו והצטרף למשחק מבלי להתייחס למאמן הזועם ששלח לו כמה קללות.
הוא לא ידע איך להסביר זאת, אך למרות שלא ישן לילה שלם הוא חש באנרגיה מחודשת ורעננה שמילאה את גופו. יותר מכל הפעמים שבהם היה עם כל אחת אחרת בחייו.
וכמו שחשב, רייבן אכן הצטרף למשחק וחייך אליו כשהצטרף סוף סוף.
"היי..אני רואה קיבלת זריקת אנרגיה רצינית היום, קופר."  אמר לו תוך שעקב מאחוריו אחר ריצתו.
מבחין בחטיפת הכדור ע"י קופר במהירות כל כך גדולה עד שהפתיע אפילו אותו. וכבר היה קרוב אל הסל, קפץ והכניס את הכדור עוד מבלי שהספיק להגיע אליו.
"כן. אני הולך לנצח את כל המשחק הזה היום!" ענה קופר בגאווה.
ושניהם התחילו לשחק בעבודת הצוות שהיו רגילים אליה. למרות שקופר, מעבר להתנהגותו המוזרה של רייבן הבחין גם שמהלכיו במשחק היו מעט משונים הוא לא התייחס לזה כל כך. במקום, הוא התרכז יותר במשחק עצמו ובאנרגיה הגדולה שקיבל ממקור שלא היה ידוע לו. והם ניצחו כמובן.

המשך יבוא...