התחושה הזאת כשאתה מרגיש שאין לך מה לחפש בבית של ההורים יותר.התחושה הזאת שגורמת לך להבין שהמשפחה שלך מוציאה ממך את כל הדברים הכי רעים שבך.
התחושה הזאת שאתה מאוכזב שלא טוב לך בבית.
התחושה הזאת שאתה לא רוצה לראות את אחותך ומעדיף שתשאר בעבודה האילתית שלה.
התחושה הזאת שאבא מתנהג כמו שטן.
אה כן. וגם אמא.
התחושה הזאת שאתה בא הביתה רק כדי שלסבתא יהיה טוב.
ככה אני מרגישה.
בדיוק ככה.
ורע לי עם זה.
כי מה בסך הכל אני רוצה? משפחה טובה?
אולי זאת הסיבה שאני כל כך בררנית ושאולי אני מוותרת פה על הבחור הכי זהב שיצא לי להיות איתו.
חוזרת לדירתי. חיה את חיי למשך חמישה ימים.
ואז חוזרת לסיוט לסופש.
לא הפעם.
מיציתי. נמאס לי. לא יכולה לסבול את זה יותר.
אמא, אבא, דיקלה,
הדבר הכי גדול שמאחלת לעצמי זה שמשפחתי העתידית לא תהיה כמונו.
שאני אהיה אמא תומכת אוהבת וילדיי לא ישתגעו משיחה איתי.
שבעלי יתמוך בי, זוג הורים, שהילדים מעריצים ורוצים להיות בדיוקקק כמוהם.
שילדיי יחוו חיים של אושר. וירגישו שהמשפחה זה המקום הכי בטוח להיות בו.
אחרי שבת נוראית. כל כך שמחה שזה נגמר.
גבעתיים, הינה אני באה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
