thin and happy

יש לי הרבה מה להגיד לאחרונה. לא סתם עלה הדחף שלי לכתוב. כשהייתי ילדה, הייתי מאוד מוחצנת והייתי אומרת את כל מה שעל הלב שלי, בועטת הכל החוצה עם החוצפה שעדיין מאפיינת אותי, אבל הייתי ילדה שהכל הלך לה בקלות, כשגילתי את הכאב בפעם הראשונה הפסקתי להחצין הכל החוצה, הסתגרתי יותר, דיברתי עם עצמי, פחדתי נורא לחשוף את הכאב שלי, לא רציתי שיגלו שאני כבר לא מושלמת, שלא הכל הולך לי בקלות ושמתחת לחיוך ולחזות גם אני כמו כולם בוכה. היום אחרי שכבר התחלתי את המסע האמיתי שלי, אני הרבה פחות מוחצנת ואני גאה בזה. אנשים חדשים שפוגשים אותי אולי לא יבינו על מה אני מדברת, הרי אני מחבקת אנשים שרק הרגע הכרתי במהירות, מדברת בפתיחות על סקס וסמים, ואומרת לאנשים את הדעה שלי גם אם היא לא הדברי נחמה שציפו לשמוע. אבל כל זה לא הופך אותי למוחצנת ולרגע לא התיימרתי להיות ביישנית או מסוגרת בעצמי.. אני חד משמעית בנאדם מאוד פתוח. פשוט נולדו בי עוד רבדים, עוד הרבה צבעים ממלאים אותי והם תופסים בי חלק גדול, שלא פעם שואב ממני הרבה אנרגיות. מתחשק לי לצעוק לפעמים את הכל החוצה רק לפתוח את הפה ולתת לגלים של צבע להישפך ממני ובכל זאת אני הרבה פעמים שותקת. והצבעים נשארים בפנים, כי מלבד צבעים של חום ואהבה, יש בי גם צבעים של כאב וכעס והם גועשים בתוכי לעיתים ודורשים לצאת ואני לא נותנת להם, לא מאפשרת להם את החופש הזה. חוזרת להיות שוב פעם אותה ילדה שרוצה להיות מושלמת.  ואני צועקת פה : גם אני נפגעת, גם לי כואב, כי גם לנערה עם הבירה והסיגריה ביד יש עוד רגשות, היא לא רק שמחה ובטוחה בעצמה כל הזמן, גם היא מבולבלת לפעמים, גם היא צריכה שימצאו בשבילה מקום שקט, שיתעמתו איתה במקום להסכים איתה תמיד, שיחבקו אותה גם שהיא בועטת, שירגיעו אותה גם כשהיא טוענת שהיא רגועה, שיובילו אותה גם כשהיא דורשת להוביל היא. 

יש דברים שהשתיקה יפה להם.. אני לא אחד מהם