זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

ביום המורה בבית הספר שבו אני עובדת, התנסיתי במדיטציה שגרמה לי לחוות חוויה אישית עוצמתית מאוד.
בין הכתלים, שילוב בין חדרי הלב לחדרי בית הספר, בין מחשבות על העבודה לבין תהיות חיי האישיים, מצאתי עצמי ניצבת על גשר שבו לא פשוט להיפתח.
אבל נפתחתי.
בזכות אישה מקסימה, שאף ללא ידיעת שמה הצליחה, בעדינות וברגישות, להכנס אל נבכי נפשי, אל תהומות זכרונותיי ואל עומקי לבי ולטלטל אותם ברוגע.
ליטוף-כאב, נחת-פחד, שלוות-עולמים.
לרגע, אני נשבעת, יכולתי שלא לחוש בגופי.
ברגעים האלו, ניתן המקום לרוח בלבד, והחומריות, כך הרגשתי, הונחתה להישאר בצד.
וזה היה העיקר. ההווה.
שאין לו מקום בעת היום-יום, אלא בלילה. 
ואז צף לו הכל, ומציף אותנו ומתחנן, "תנו לי רק יותר זמן".
ואז אתה מתעשת, אתה מבין.
היכן אתה נמצא,
האם טוב לך במקום שאתה בו,
והאם מגיע לך טוב מזה.