זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

כשהייתי בת 12, לפחות הזיכרון שלי ואמי סיפרו לי שזה קרה בגיל זה, 

חוויתי הטרדה מינית על ידי סבי, הטרדה שנמשכה כשנה

(לפחות הזיכרון שלי ואמי סיפרו לי שזה נמשך כל תקופה זו).

עברתי שנים קשות, עצובות ומרות, שחורות ואפורות, מכונסות,

בודדות, חסרות תקווה ויעד, ואת האופק, איך לומר, האופק כלל לא נראה.

רציתי, כל כך רציתי לחיות, אך ראיתי את המוות כל עת מול עיני.

רציתי, להיאחז, להיות נאהבת, להבין שהגוף שלי אינו עומד בראש הרשימה,

אך לא זכיתי לאהבה אמיתית וכנה, שתגרום לי לראות את האור שבי.

חיפשתי, חיפשתי אחר האור שבי, היו חברים שבאו והלכו, ואז אחרים באו והלכו

ואף חלקם נשארו. 

משפחתי, היא זו שהחזיקה אותי על הרגליים, אכלה הרבה קש בגללי,

אשמה שהתווספה על אשמה שהתווספה על אשמה,

ויחד יצרו עוגת-שכבות של תחושות קשות מאוד.

הייתי מאוכזבת, בעוצמות שלא אוכל לתאר על אף אהבתי הרבה למילים,

מעולם, מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, מנשים, מגברים, ממנו, מאלוהים,

מעצמי.

לא יכולתי לתאר את הכעס, לא מצאתי את המילים,

שנאתי את המילים משום שלא הצליחו לבטא אותי, את כל מה שנגרם לי 

על לא עוול בכפי, לחוות, לחיות ולהרגיש,

ואז למדתי. למדתי לאהוב את המילים, משום שהיוו לי, בסופו של דבר, מרפא.

עברו אותן שנים, היום אוכל לומר שאני אדם יחסית מאושר.

יחסית, משום שתמיד יש עוד מה ללמוד, לאן לצמוח, להשתפר, להתקדם.

וזה מדהים, אני מברכת על כך. אך סך הכל, כמובן שהכל יחסי,

אז יחסית לעבר, אוכל לומר שאני אדם יחסית מאושר. ואני שמחה על כך.

ישבתי השבוע עם אימי בבית קפה, והחלטתי לספר לה על מחשבה שעלתה לאחרונה בראשי.

אנשים בעבר אמרו לי, כל עוד תשמרי על יצר הנקם ולא תשחררי מהסיפור עם סביך,

(פעם גם למילה "סב" הייתי אלרגית), את לא תוכלי להתקדם בחייך ותהיי תקועה בעבר.

כעסתי כל כך. לא האמנתי שאלו המילים שאני שומעת (אגב, שנאה ורגישות למילים), 

בעטתי, התאגרפתי, לב בלב, ראש בראש, סירבתי להאמין, לקבל, להכיל, לעכל. להשלים. 

(מילים).

והיום אני מבינה. היום, כשאני בת 26, אחר כל השנים הללו, אני סוף סוף מבינה.

מבינה שלא מדובר בסליחה, אלא בהשלמה.

לא במחילה, אלא בהבנה שאני יכולה לחיות עם זה, והפתרון הוא לא מוות מיידי.

לא את עצמי עליי להעניש, לא את עצמי עליי לייסר בכיסא חשמלי או במוות אכזרי.

עליי לחיות. עליי לקבל ולאהוב את עצמי משום שלא אני חטאתי.

ומי שחטא, כעת, מת.

ואני בחיים.

מילים.

החלטתי לדמיין מציאות אחרת. מציאות שבה מה שקרה לא קרה, וסבי עודנו חי.

והכל רגיל, והכל נורמלי, ואני נוסעת לבקר אותו ולספר לו על חיי.

על השלבים השונים, המלחמות, הנצחונות הקטנים, 

המטרות שהישגתי, החלומות שמימשתי

ומי

שבעצם

אני. 

אמא הופתעה ממחשבתי. גם אני הופתעתי, חשבתי והשבתי.

אבל אני שמחה.

המחשבה הזו, הרצון הזה, שסוף סוף אני מסוגלת להביט מזווית קצת אחרת על הדברים,

אחרי שעיבדתי (איבדתי את עצמי ומצאתי... בין היתר) את הסיפור, 

מכל הזוויות האפשריות, סוף כל סוף נולדה לה זווית ראיה חדשה.

ואני רואה בכך חלק מתהליך העיבוד (והמציאה, מציאות.... מילים) שלי, 

חלק מהמשך העיכול והתהליך שאני עוברת (ושכנראה אמשיך לעבור כל חיי).

בסוף, אם אי פעם, בכלל, חשבתי, לפרסם את הספר, להוציאו לאור(ושאני אראה אור, ואולי גם אנשים אחרים).

הסיפור בעצם, לא ייקרא לעולם על ידי סבא.

אבל המכתבים יכתבו.