זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

אז מתת. 

וזהו. 

קשה להסביר את המוות, 

אפילו מי שחושב הוא מספיק יכול, יכול ברמה שאנו בני האדם החיים נבין, 

אינו.

וזהו, נותר איזה חלל ריק שמעולם לא הייתי מודעת אפילו לקיומו כל עוד היית חי.

ועכשיו אין מי שימלא אותו, אין איזה "תחליף סבא".

ואני עוד תוהה, עוד כשנה לאחר מכן, 

איך יכול להיות שאדם שכל כך פגע בי, גורם לי לבלות זמן לא מועט בתהיות -

מה אם? 

מה היה אם היית חי, 

מה אם היינו סב ונכדה נורמטיביים,

באילו אירועים משמעותיים בחיי הייתי נוהרת לשתף אותך,

ולא נוהרת אליך במובן שבו אתה כה ציפית לו.

~

הראיה שלי כל כך בוגרת יחסית לבעבר. 

זה מדהים אותי לכאן ולכאן.

מבהיל אותי ומרתק אותי, מפחיד ומנחם.

מפחיד משום אני חוששת מתובנות שיבואו עקב המחשבה הצלולה והמושכלת הזו 

ומנחם, משום שכמהתי זמן-נצח לדרך החשיבה הזו.

~

אתה קבור באדמה ואני מהלכת מעליה,

קוצרת פירות והצלחות אינסופיות, 

נצח הוא מילת המפתח בסיפור שלי.

הפעם, זה הסיפור שלי.

ואולי תמיד היה, אך כעת משאני בוחרת להביט בו כך, זה נותן לי כוח.

~

משמח אותי לדעת, מאיזו שהיא סיבה, 

ששיא חייך הסתכם בסלילת כבישים. 

ואני? אני גם עצמי סוללת דרכים, 

אך לא באספלט, שכן בפרחים לצידה של דרך,

בצדפים, ובשמש חמימה שמנחמת כל עת את השעל.

ואני כל כך גאה בעצמי, ואני שמחה שנסתיים לו הסיפור, 

לפחות הסיפור של עולם החיים, שבו אני יחידה נמצאת כאן, בלעדיך.

יכולה לנשום קצת יותר, 

להנות מאטמוספירה נקייה קצת יותר,

מפרחים שלא ילוו אותך במותך שכן אותי בחיי, 

ופחות כאב שאתה מסב למשפחה.

וזה מסב לי אושר.