זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

אז נפגשנו, אחרי שנה שבה לא התראינו. 

אני לא בדיוק יודעת למה ציפיתי או ממה פחדתי, 

אבל אני רק יודעת שחיכיתי נורא לראות אותך,

לראות פנים אחרי מסך, מגע מאחורי מילים, קיום אחר הבטחות

מימוש של דמיון ופנטזיה, סוף סוף לראות את האדם שאני מדברת איתו כל כך הרבה זמן.

זו לא הפגישה הראשונה שלנו, אבל לא ניתן להחשיב את הקודמת, הראשונה, בה לא החלפנו אפילו לא מילה אחת.

עד כה אני נפעמת, מעצם העובדה שרק לאחר שעזבת את הארץ, התחילה התקשורת בנינו. 

היית כל כך יפה, התכלת שבעיניים שלך בהק והרגיש לי כאילו זה לכבודי

מעין טקס-עיני שמבטא את כל ההתרגשות הזו.

חיבקת אותי חזק, נישקת אותי ארוכות, אמרת לי מילים שהחמיאו לי מאוד וחיממו את לבי ואת נפשי.

אבל כל העת זכרתי, אתה עתיד לעזוב. 

שוב פעם. וכל הזמן. אתה נווד.

עוד חודש אתה כבר באירופה, וכשתחזור, כאילו ליום ההולדת שלי בספטמבר,

שוב תעזוב לשביל ישראל לשלושה חודשים נוספים.

ואני שואלת את עצמי, נכון להיקשר אליך? 

אדם שהרגשתי איתו חיבור כל כך חזק, משהו שהרגיש כל כך נכון, 

והנה אתה עוזב.

כנראה שיש לי דפקה להתאהב בנוודים.

נמשכת אליהם כמו אל מגנט.

ואני חוזרת ושואלת את עצמי, מה אני מושכת אליי? 

מה אני ממגנטת אליי? 

איזה מן טיפוסים? 

ואני שואלת את עצמי, האם אתה אדם לא יציב 

או שמא הנוודות שלך היא, היא היציבות שלך? 

כל כך רציתי להגיד "אני אוהבת אותך", זה הרגיש כל כך טבעי,

אבל לא אמרתי, ואני שמחה.

כאן גבולות ההגיון והאימפולסיביות שלי נמדדים.

נצחתי, נצחתי לפחות במלחמה שביני לבין עצמי במסגרת האישיות שלי.

כעת, נשאר לי לבדוק מי מנצח וכיצד

בנינו.

כי זה מרגיש קצת כמו מלחמה ושלום.