זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

זה מרגיש כאילו חייתם חיים שלמים ביחד 

שנקטעו

ועכשיו אני. עכשיו תורי. 

עכשיו תורנו.

אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה אני אוהבת אותך.

כמה אני אוהבת וזקוקה להמצאות שלך בחיי.

כמה אני שלמה איתה.

לפעמים חלקית, אבל לרוב, מאוד. 

אני פוחדת שלעולם לא אשתווה לה.

לאהובתך הקודמת. לנפש התאומה ההיא. לאם ילדיך. לזו שבחרת בה לאשתך. לזו שבחרת להתחתן איתה. לזו שראית את חייך כולם איתה. לזו שנבחרה ונחטפה ע"י המשפחה שלך בכזו אהבה, מסירות ונאמנות.

נראה שיהיו מסורים לה תמיד

וכמעט על גבול ה"לעולם לא", לעולם לא יקבלו אחת במקומה. 

וזה במקומה, כי זה בדיוק כמו שזה נשמע, 

לקבל אישה, אמא, כלה אחרת.

מפחיד אותי שלעולם לא נוכל להביא ביחד ילדים, ממליון סיבות שאוכל למנות.

אני פוחדת, ואוהבת, וחרדה.