זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

משהו בך גרם לי להתקרב אליך מהרגע הראשון.

זה נראה כמו הרגע הזה בסרטים,

כמה קיצ'י שלא יהיה, כמה קלישאתי, 

זה היה מבט שנצר אותנו בקליק די מהיר מהרגע הראשון שבו תפסת אותי במסדרון.

האם השאלה שלך היתה אמתית? האם הצלחתי לכוון אותך בתוך הכאוס הבית ספרי בו היית מצוי? האם סייעתי לך להגיע אל יעדך? 

ואולי אתה פיקח כמו שכבר הספקתי להכיר,

כדי להשתמש בתירוץ הזה כדי לפתח איתי שיח?

משם הכל הסטוריה. 

נפגשנו שוב. ושוב ושוב ושוב, ספירת הפעמים כבר עברה ליד השניה.

אתה קולע באישוניך היישר בלבי ואתה נשאר בראשי, 

בכל פגישה אנו מתקרבים יותר,

פגישה- חצי פגישה, מה שנקרא.

אני רואה ומרגישה ויודעת כמה אתה רוצה אותי, 

כמה אתה נמשך אל צורת החשיבה שלי, 

אל המילים בהן אני בוחרת,

אל הרגעים בהם אני מפצירה להביט בך,

גורמת לך לחוש מבוכה שמתבטאת בחיוך היפה שלך ובביישנות הבולטת לעין,

ובכל זאת, אני יודעת

אתה מחזיק את עצמך.

עד כה לא כל כך היה ברור לי למה.

ואני שמחה שאתמול פתחת את הקלפים, 

ישירות וכנות הן בין אבני היסוד של קשר, ככל שיהיה, מבחינתי.

וחשפת אותן.

'הייתי מנשק אותך, אבל דברים כאלו נגמרים רע.

'אנחנו עובדים יחד, דברים כאלו לא נגמרים טוב'.

הזזתי את מבטך אל הצד, כששאלתי את שאלתי הראשונה:

'זה בהכרח חייב להיגמר רע?'

'ב90% מהמקרים'.

ובשניה הסטתי את מבטך אל הצד בחוסר נוחות כששאלתי,

'זה חייב להיגמר?'

בחוסר תשובה על אף ההמתנה,

זרקתי 'לילה טוב' אל חלל הרכב, נטלתי את תיקי ומעילי ויצאתי החוצה.

שמעתי אותך משיב אל הרקע,

כמו כדור פינג פונג שלא רצה לשלוח את עצמו אל עבר השחקן השני,

'לילה טוב'

והבטתי ברכב הלבן שלך מתרחק אל ההלאה.

אותו ההלאה שמשם תחזור לראות אותי

בפעם הבאה.

יש משהו שחוזר על עצמו 
לא מתבייש, לא מפקיר.
יש משהו שחוזר ונשנה 
ומעיר, ומרדים ומעיר.