זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

ביום המורה בבית הספר שבו אני עובדת, התנסיתי במדיטציה שגרמה לי לחוות חוויה אישית עוצמתית מאוד.
בין הכתלים, שילוב בין חדרי הלב לחדרי בית הספר, בין מחשבות על העבודה לבין תהיות חיי האישיים, מצאתי עצמי ניצבת על גשר שבו לא פשוט להיפתח.
אבל נפתחתי.
בזכות אישה מקסימה, שאף ללא ידיעת שמה הצליחה, בעדינות וברגישות, להכנס אל נבכי נפשי, אל תהומות זכרונותיי ואל עומקי לבי ולטלטל אותם ברוגע.
ליטוף-כאב, נחת-פחד, שלוות-עולמים.
לרגע, אני נשבעת, יכולתי שלא לחוש בגופי.
ברגעים האלו, ניתן המקום לרוח בלבד, והחומריות, כך הרגשתי, הונחתה להישאר בצד.
וזה היה העיקר. ההווה.
שאין לו מקום בעת היום-יום, אלא בלילה. 
ואז צף לו הכל, ומציף אותנו ומתחנן, "תנו לי רק יותר זמן".
ואז אתה מתעשת, אתה מבין.
היכן אתה נמצא,
האם טוב לך במקום שאתה בו,
והאם מגיע לך טוב מזה.

תמיד הבטתי באמא 
וכל כך הערצתי את הכוח
לא להתפרק בפניי.

כיום אני המבוגר
שלא בוכה,
ולא בועט
ולא נשבר.

אני לא יודעת למה פתאום אני נזכרת חזק כל כך במה שקרה,

בשגרה של כמה ימים. 

פלשבקים

זכרונות

מעשים 

מילים

התנהגויות

תגובות

חוסר רצון

המשכיות על אף

חוסר תגובה

חוסר התייחסות

לא שמו לב. לא ידעו. לא צעקתי, לא דחפתי מספיק חזק. לא אמרתי ברור מספיק לא.

בחלק מהזמן הרגשתי אשמה, 

לרוב שוכנעתי שלא הייתי.

בית משפט

משטרה

מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

המשפחה יוצאת מבית המשפט. אבא כעוס, אמא דאגנית. 

אף אחד לא מביט בי 

אבל עמוק בלב, כולם אוהבים 

יותר מתמיד. 

ואף מספיק גם בשביל הזמן שלא שמו לב.

חקירה ארוכה מדי במשטרה,

אבא כעוס. "סתם מבזבזים לך את הזמן היקר שלך! חוצפה!"

הדפסתי את כל הבלוג והגשתי לעורכי הדין,

שיעיפו מבט בפיסת חיים אפורה.

-

כואב לי בימים האחרונים.

-

נזכרתי אפילו בלוויה שלך, בקבר, במקום אליו הוכנסת, רפש.

וכל הפיסות הללו של הרוע 

טמונות בי עמוק בפנים

מעצם היותי

נכדתך.

ובעצמותיי אתה, 

עצם היותך.

אני רואה איך הוא מביט בי.

אני רואה איך הוא מחייך כשהוא מביט בי.