אנו מרגישים שנעשה לנו עוול,
שהצדק לא נעשה,
ומנסים לשנות את פני הדברים,
את פני המצב,
את פני העולם.
אני חושבת שלשנות את פני העולם הוא דווקא ללכת נגד קול ההיגיון לפעמים, שבעצם לא נובע רק מעצם המחשבה, אלא הרבה פעמים עובר ישירות דרך חדרי-הלב ומקבל ממנו את אימרתו.
אני תמיד אומרת, "ללכת אחרי הלב", להישמע לו, ולחיות תחת הצהרותיו וכוונותיו.
אבל האם ללכת אחרי הלב משמע לבחור בצדק(לכאורה) בכל מחיר, גם אם לטווח הארוך, אותו ה"צדק" שכנראה נדמה כצודק ביותר, יפגע גם בנו בסופו של דבר?
כשאנו נפגעים, כעוסים, רגוזים, אנו פותחים את ליבנו לחוות סבל.
אנו מפנים את כל חדרי-הלב מרהיטם המוארים,
ומאפשרים להם להתמלא בייסורים וחוסר-אונים.
ואוטמים אותו.
הכל נותר בפנים.
אוכל אותנו, מרקיב, מבאיש.
הייסורים אט אט ממלאים את הגוף ברעל, ארס ושיגעון.
אנו אלה הנותרים עם הטירוף,
כאשר אנשים עברו כבר הלאה.
לפעמים קשה לי.
אני האדם הכי רגיש שהכרתי, ופעמים רבות זה פוגע בי, מוציא אותי מאיזון, פוגע עמוקות בשלוותי, מערער את עולמי ומטלטל את קרקעי תחתיי.
אני מרגישה שנבעטתי בעל כורחי מהמסלול הנורמלי,
ושעליי בכוחות עצמי לחזור אליו, וזה כל כך קשה לפעמים.
להיזכר מי אני?
לראות את הכוחות שבי?
להזכיר לעצמי הצלחותיי?
דווקא עכשיו, כשאני בלי אנרגיות? למי יש כוח? מי בכלל מסוגל להתמקד בטוב?
לפעמים זה בלתי אפשרי וצריך לתת לזמן לעשות את שלו.
צריך לתת לנשמה להירפא.
אבל כשאני כן מצליחה, זו תחושת ניצחון וגאווה שאי אפשר לתאר.
הצלחתי. להתעלות מעל הקושי. מעל הרצון לטלטל אותי. מעל חוסר האכפתיות. מעל עצמי.
ואז אני מתנקה ויכולה להמשיך הלאה.
בלי רצון לנקום. בלי רצון להחזיר.
אני מתפנה סוף סוף מן ההתמקדות בזעם, אל ההבנה שהאדם שמולי סך הכל מסכן. חסר יכולת לראות את הצד השני. חסר אמפתיה. חסר יכולת להבין. לא מסוגל לדחות סיפוקים. רוצה וצריך ומקבל, ואם לא, עולמו שלו הוא מיטלטל תחתיו גם כן.
וזה גורם לי לחמול. כי הוא סובל.
וכך הסבל נותר שלו, ולא נכנס אל חדרי-לבי,
שנשארים מרוהטים כרצוני ובבחירותיי.
~
אני מאחלת לכולכם שנה נפלאה,
שתשמרו תמיד על החיוך היפה על הפנים,
גם מול אתגרים וקשיים,
שלא תשכחו מי אתם ותהיו נאמנים לעצמכם
גם אל מול המכשולים,
שתמיד תזכרו את הכוחות שלכם
ותראו כמה אתם טובים,
תזכרו ללכת תמיד אחרי הלב
אך להקשיב גם לקול ההיגיון,
שתמיד תסתכלו על חצי הכוס המלאה ותגשו אליהם באהבה.