הגלולה

"כלי התקשורת הם היישות העוצמתית ביותר על כדור הארץ. יש להם את הכוח להפוך את החף מפשע לאשם ואת האשם לחף מפשע, וזהו כוח, משום שהם שולטים בתודעה של ההמונים."

הקדמה

תקשורת ההמונים, גוף שביסודו עקרונות מדהימים של חופש הביטוי וחופש הציבור לדעת, גוף שמטרתו היא חיפוש האמת והפצתה למספר רב של גורמים ככל האפשר בשביל שכל אחד מאיתנו יוכל לדעת מה מתרחש סביבו, גוף שהוכרז בעבר כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", שחשף פרשות שחיתות גדולות וחשף במספר מקרים מידע שהשפיע רבות על מצב העניינים באזור הרלוונטי.

כולנו ניזונים מהתקשורת, כבני אדם יצר הסקרנות שלנו גורם לנו לרצות לקבל מידע אקטואלי, וככל שהמידע יעניין אותנו יותר כך נתעמק בו יותר. כל אדם כיצור אנוכי ירצה לקבל מידע שיהיה כמה שיותר רלוונטי אליו ולתחומי העניין שלו, ויאפשר לו להזדהות עם הדמויות בסיפור.

במצב עניינים שכזה לתקשורת כוח רב, היא ספק המידע האקטואלי העיקרי לאדם וכך ההשפעה שלה על הלך הרוח בעולם גדולה מאד. היא הוסמכה על ידי העם לביצוע מעקב על נבחריו, ולהבטיח את טוהר הכפיים במשחק הדמוקרטי. האמון שכלי התקשורת צברו הוא עצום, עד כניסת האינטרנט (אותו אגדיר כמדיה החדשה) לחיינו, הרדיו, העיתון והטלוויזה (המדיה המסורתית) היו האמצעי היחידי להעברת מצב העניינים לציבור, ולכל אחד מהם היה את תור הזהב שלו. כאבירי הדמוקרטיה העיתונאים חשפו פרשות רבות שהעלו את המוניטין של כלל התיקשורת בעיני הציבור.

כמו כל כוח, ניתן לעשות בו שימוש לטובה וניתן לעשות בו שימוש לרעה והדבר תלוי באינטרסים המניעים את גוף התקשורת. הרצון הוא שהאינטרס היחיד שיניע את התקשורת הוא חשיפת האמת לכמה שיותר אנשים, ולכן גוף התקשורת הטוב ביותר הוא זה שינסה לשמור על אובייקטיביות רבה ככל האפשר בהבאת העובדות. בפועל, קשה מאד לאדם לשמור על אובייקטיביות מוחלטת. בכתיבה האדם (בהיותו יצור אנוכי) לא יכול להתנתק מתפיסותיו ומרצונותיו בצורה מלאה, והדברים יקרו לעיתים בצורה כלל לא מודעת ולעיתים כחלק ממדיניות ברורה. ישנם כלי תקשורת רבים המזוהים עם אידיאולוגיות מסוימות, וכל עוד הם לא מנסים לטעון לאובייקטיביות זוהי אינה תופעה פסולה, שכן בשם חופש הביטוי יש לאפשר השמעת דעות מסוימות. הבעייתיות מתחילה כאשר מעוותים את העובדות לכיוון הרצוי במסווה של אובייקטיביות ומנצלים את אמון הציבור לשינוי תודעתו באמצעות הטעיות מחושבות.

אסור גם לשכוח, שהמטרה העיקרית של כלי התקשורת היא רווח, והאנשים שעומדים בראשם הפכו לאנשים עשירים ועצמתיים, וכך ייתכן שבנוסף לשיקולים האידיאולוגיים של אותו אדם יעמדו שיקולים אישיים (מביניהם הקלים ביותר לזיהוי הם הכלכליים). בתור הזהב של המדיה המסורתית, שיקולים אלו לא הטרידו את הציבור, הם הכירו תודה לאמצעי התקשורת שעומלים קשה לטובת הכלל ושכחו שאלו תאגידים שמטרתם היא בסופו של דבר צבירת כסף וכוח ושמירה על המעמד של אותו גוף ושל האנשים העומדים בראשו.

בעיה נוספת היא שבעלי עוצמה הסתגלו לעידן תקשורת ההמונים. הם מעסיקים אנשים שכל תפקידם הוא לנתח את ההשפעה של כל פעולה שלהם על הציבור, ומנצלים את אמון הציבור בתקשורת בשביל לשלוט בו ביעילות. נוצר מצב בו חשיפות רבות הן תוצאה של הדלפות מכוונות בתזמון שיהיה נוח לבעלי אינטרסים כלשהם. כך התקשורת הופכת מזו השומרת על החברה ושכל רצונה הוא לחשוף לה את האמת לזו המעוותת את המציאות בשביל לשלוט בדעת הקהל ומנתבת אותה לכיוון הרצוי.

המהפכה

הדבר ששינה את כללי המשחק הוא כניסת האינטרנט למשוואה. האינטרנט טומן בחובו מספר חידושים שתרמו להעצמתו של חופש הביטוי. הוא מאפשר לכל אחד להביע את דעותיו, באנונימיות אם יחפוץ, במרחב שעדיין לא הוגבל בצורה משמעותית, ובעלות נמוכה מאד יחסית לעבר. כך החלו לראות אור דעות רבות שלא מצאו את מקומן במדיה המסורתית, והציבור החל להבין שייתכן שתקשורת ההמונים כבר לא מחפשת את טובתו בלבד, אלא את טובתו כאשר היא תאומת את טובתה. בכך, לדעתי החלה שקיעתה של המדיה המסורתית, ועלייתה של המדיה החדשה על חשבונה. צמיחת הרשתות החברתיות והבלוגים, המציגים דעות אישיות של אנשים פרטיים שהאינטרסים שעומדים מאחוריהם עשויים להיות שונים מאלה של גופי התקשורת והחלפת דעות בין אזורים שונים בעולם (דבר שלפני האינטרנט היה קיים בצורה מועטה מאד) פתחה לכל הפחות דלת לגיוון גדול מאד, וגרמה לכל היותר לגולש הממוצע בעידן המידע להבין את חשיבות הכותב ובעיקר מי שמאחוריו.

סקר שנעשה בנושא (http://www.gallup.com/poll/164459/trust-media-recovers-slightly-time-low.aspx), הראה שכבר ב2004 החל לעבור מספר האמריקאים שלא מאמינים בתקשורת ההמונים את אלו שכן, כאשר ב2012 הוא הגיע לשיא של כל הזמנים – 60%.

אנשים לא הפסיקו להשתמש בתקשורת ההמונים, משום שכרגע נראה שאין מנוס משימוש במידה והם רוצים להמשיך להישאר מעודכנים. הם פשוט החלו להשתמש בה בצורה מושכלת יותר, חשדנית יותר. זה אומר שכשהם קוראים משהו בעיתון זוהי אינה האמת האבסולוטית, אלא סיפור פתוח לפרשנות.

אנשים לא הפסיקו להאמין, האמון עושה את דרכו למקומות אחרים, וכך החלו לצוץ אתרי אינטרנט רבים (לצד אתרים של גופי התקשורת המסורתיים) שמטרתם הצגת הדעות השונות (פורומים, בלוגים, צ'אטים, קבוצות ברשתות החברתיות), מתן פרשנות למצב עניינים קיים (Gplanet לדוגמא), חשיפות מידע שלא יראה אור בדרך אחרת (וויקיליקס) וכו'. תהליך הגלובליזציה תרם לכך שבמקרים רבים גם אם הסיפור נאסר לפרסום במדינה מסוימת ניתן למצוא אותו במדינות אשר בהן הוא לא נאסר. כלומר, בנוסף לדעות מגוונות, האינטרנט גם עשוי להציג מידע שלא ניתן למצוא במדיות המסורתיות.

מהפכת האינטרנט נמצאת בשיאה, מספר הבתים המחוברים לאינטרנט גדל באופן מתמיד, אך המהפכה עדיין לא הושלמה, חלקים גדולים מהציבור, וככל שהאוכלוסיה מתבגרת המספר עולה, עדיין לא מודעים לפוטנציאל האדיר המצוי באינטרנט. עם זאת, להערכתי ב5 שנים הקרובות האינטרנט ישתלט על העניינים. הכנסת הטלוויזיות החכמות הראשונות לשוק מעידה על תחילתה של דרך חדשה, שהחלה עם אפשרות החיבור הפשוטה של הטלוויזיה למחשב, והקמת ערוץ האינטרנט המשמעותי הראשון בדמותו של Netflix מעידה על הכיוון אליו נושבת הרוח.

אין ספק שתאגידי התקשורת ימצאו את מקומם גם במצב החדש, אבל הם יהיו שחקן אחד מיני רבים, להבדיל מהמונופול ממנו הם נהנו בעבר, ואם יהיו לשינוי השלכות כלכליות ייתכן והדבר גם יגרום רפורמות ארגוניות וניסיון לחזור למקורות (האובייקטיביים) בשביל להבטיח את החזרת האמון בהם.

ובינתיים בישראל...

בחברה כמו החברה הישראלית, בה המתח הוא רב, לכלי התקשורת כוח גדול אף יותר, בגלל שהרצון למעורבות בקרב התושבים הוא גדול יותר. ישנו מידע רב שיכול להיות רלוונטי לבטחון הציבור, וישפיע על אורח החיים של רוב האוכלוסיה, וכך השפעתה של התקשורת בישראל גדולה מאד.

כמו בשאר העולם, בתקופת הזוהר אמון החברה בתקשורת הגיע לרמה גבוהה כל כך שצפייה בחדשות הפכה לסוג של טקס והמגישים הפכו לגיבורי תרבות. קריאת העיתון בבוקר נהייתה עניין שבשגרה כאשר חלק גדול מהציבור עשה מנוי לעיתון כזה או אחר על מנת להיות מעודכן במה שקורה ולהשתתף בדיונים על כך.

השפעת האינטרנט על הציבור הישראלי גורמת למגמה שלילית באמון הציבור בתקשורת ההמונים, אך בצורה איטית יותר מהציבור האמריקאי. סקר שפורסם ב"הארץ" (http://www.haaretz.com/news/national/israeli-public-s-trust-in-the-media-s-1.463025) הראה שבשנת 2011 רוב הציבור עדיין האמין בתקשורת והמהפכה החלה רק ב2012 עם צניחה ל46.3 אחוזים.

כתבות הפאניקה (ממלחמה בלבנון, דרך הקמת מדינה פלסטינית ועד תקיפות באיראן וסוריה) הצצות בכל פעם שהציבור מרים את הראש אינן מקריות, מטרתן להזכיר לציבור למה הוא צריך את המדינה ועל הדרך להרוויח עוד כמה שקלים. אפילו אם הן לא בהכרח אמיתיות, או שניתן לסייגן בצורה כזו או אחרת, אמצעי התקשורת העדיפו לא לעשות זאת, ותרמו יחדיו לפאניקה. בקיץ 2011 היה נדמה שהציבור הישראלי מאס במצב. כמיליון אנשים יצאו לרחובות להפגין, דבר שלא נראה בישראל מעולם. אם אחד משבעה אנשים יצא מהבית בשביל להראות שאכפת לו כנראה שהיתה לכך סיבה טובה.

אמצעי התקשורת אכן סיקרו את המחאה החברתית, הרי ברור שיש עניין ציבורי גדול והתקשורת חייבת להיות חלק ממנו, התעלמות ממנה לא תעזור לאף אחד. אבל לתקשורת חלק משמעותי בפיזורה והשתקתה. היא חשפה את האס שלה לאותו קיץ, היה מדובר פעם נוספת באיראן הגדולה והנוראית וכבר בסוף אוגוסט (שיא המחאה) החלו לעסוק בנושא והכיסוי שניתן לו היה גדול מאד יחסית לזה שהיה די ברור לכולם שלא הולך לקרות כלום, לכולם חוץ מלציבור. הפרסומים התגברו, והמשיכו עד לפברואר והדברים התפתחו מתקיפה ישראלית באיראן למלחמה כוללת שהתקיפה כנראה תצית. והציבור פחד, כי אם אבירי האמת שלו מדברים על כך בכזאת אינטנסיביות כנראה שיש ממה לפחד. לתקשורת היה אס נוסף בדמות האיומים להקמת מדינה פלסטינאית, צירוף הדברים עם המלחמה הצפויה עם איראן גרם לאנשים לחשוב שישראל לא שורדת את הקיץ, והמחאה החלה להישכח. מיותר לציין, שהאינטרסים הישראלים מנוגדים מאד לתקיפה באיראן ולכן הסיכוי לתקיפה נמוך מאד. כמו כן אנחנו כבר ב2014 ומדינה פלסטינאית לא קמה, אובמה אפילו חיבק את ישראל חיבוק אמיץ באותו נאום באו"ם, אבל הפניקה עשתה את שלה, משום שהמחאה לא גרמה לשום התקדמות משמעותית.

היום נראה שלמרות העניין הציבורי הגדול מאד שהיה במחאה החברתית לתקשורת נוח לשכוח ממנה. אני לא רואה מספיק כתבות של "עבר X זמן מהמחאה וזה מה שנעשה", אף אחד לא מדבר עליה, אולי מתוך פחד שהציבור ייזכר שוב כמה כוח יש לו ויצא לרחובות, כאשר הפעם לאחר שהתקשורת שילמה את מחיר האמון בה בשביל להפיל את המחאה הקודמת ומהפכת האינטרנט עושה את שלה, יהיה קשה יותר לעצור אותו.

לטעמי המספרים עדיין גבוהים מדי, אירועי הקיץ האחרון בסוריה הראו שלתקשורת ההמונים יש עדיין השפעה גדולה על הציבור, ובמדינה בה אמצעי התקשורת קשורים קשר מובהק כל כך לבעלי ההון ואלה קשורים קשר מובהק כל כך לשלטון יש להבין את האינטרסים העומדים מאחורי כל פרסום. הגודל הקטן יחסית של התקשורת הישראלית מאפשר יצירת מפה לא ממש מסובכת של התקשורת, והדבר אכן נעשה על ידי האנשים הטובים בעין השביעית (http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2013/02/7eye-media-owners-2013.jpg). בעזרת המפה ניתן להבין מיהם בעלי השליטה בכל גוף תקשורת (שהם בדרך כלל יקבעו את הקו של אותו גוף), אך עדיין חסר לנו מידע על האינטרסים של כל אחד מבעלי השליטה. הצלבת המידע עם כתבה (אמנם קצת ישנה מ2008 אבל למזלנו גוגל ישלים את הפערים) שנעשתה בThe Marker (http://www.themarker.com/law/1.487386) תשפוך עוד אור על מצב התקשורת בישראל.

כך ניתן לראות שהאיש החזק בתקשורת הישראלית הוא נוני מוזס, השולט בקבוצת "ידיעות אחרונות". דעותיו הפוליטיות אינן ידועות, אך התמיכה שלו ביאיר לפיד (שעבד אצלו שנים רבות) די ברורה, אפילו שלא הוצהרה מפורשות. הוא מעורה בשלטון, כאשר אחותו נשואה לסילבן שלום שנמצא שנים רבות במרכז המפה הפוליטית, והוטחה בו ביקורת רבה על הגבלת תכנים בהתאם לאינטרסים הכלכליים והאישיים שלו.

שלדון אדלסון החליט מטוב ליבו לפתוח את העיתון "ישראל היום", והוא מחלק אותו בחינם לכולנו בשביל שלא נשתעמם ברכבת. אבל האיש הוא מהתומכים הגדולים ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכשמישהו נותן לכם בישראל משהו בחינם הדבר צריך לעורר חשדנות מיידית. במספר הזדמנויות הוגבלו בעיתון תכנים אשר היו גורמים למנהיג הדגול שלנו להיראות רע, וכך עדיף שלא כדאי שנקרא אותם. באמצע דצמבר 2013 רכש העיתון את בית הדפוס של "מעריב" בצעד נוסף לביסוסו והתחזקותו במפת המדיה הישראלית.

שלמה בן צבי רכש את מעריב ב2012, בצעד נוסף ששינה את התקשורת הישראלית. מעריב היה עיתון חילוני שנשלט על ידי אחת ממשפחות ההון הישראליות (משפחת נמרודי) וכך התנהג בצורה די דומה ל"ידיעות אחרונות" בהתאם לאינטרסים של המשפחה. לאחר רכישתו על ידי אדם אלמוני, ניסו כל יודעי הדבר להבין מה אותו אדם רוצה. הם גילו שבן צבי הוא אדם דתי ימני, יחסית קיצוני (היה חבר בקבוצת "מנהיגות יהודית בליכוד" של פייגלין) בדעותיו, ושאלו עשויות להשפיע על קו העיתון (דוגמא לשינוי ניתן לראות בטור הלא סימפטי הבא http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/535/293.html?hp=11&cat=1103&loc=7 ) וכל זה בלי שקוראיו בהכרח מודעים לכך.

הקבוצה האחרונה בה אעסוק היא קבוצת "הארץ", בראשה עומד עמוס שוקן, שדעותיו הן שמאלניות ליברליות, וניתן לראות שהדבר משפיע על הקו אותו נוקטת הקבוצה. עם זאת, נראה שהוא משתדל לא להתערות עם השלטון ואין לו אינטרסים כלכליים זרים, כלומר נראה ששיקולים אידיאולוגיים מניעים את העיתון. כמובן שגם את העיתון הזה ניתן לבקר בנקיטת גישה מגמתית לעיתים, אבל לפחות נראה שכוונותיו טהורות יותר מהאחרים, והוא אכן החזק ביותר בחשיפת שחיתויות שלטוניות מכל העיתונים שציינתי וגם באיומי התקיפה בסוריה הוא היה מגופי התקשורת היחידים שהסתייגו מזליגת התקיפה לישראל גם בשיא הפאניקה. אני לא אומר שאנחנו חייבים להסכים עם כל מה שנאמר שם, אבל כן להבין שיש כאן משהו קצת אחר.

למען הסר ספק, אין לדעתי פסול בכך שאדם בעל ממון יבקש לקדם את שאיפותיו הכלכליות והאידאולוגיות, אבל כאשר הדבר נעשה מתוך ניסיון לתמרן את הציבור ללא ידיעתו על כך הוא פסול מאד. האחריות היא גם על הציבור, להבין את הדברים שעומדים מאחורי פרסומים וחשיפות ולא ליפול בכל פעם מחדש לפאניקה.

לסיכום

התקשורת היא גוף הכרחי בחברה דמוקרטית מודרנית, ובמקרים רבים היא תורמת לחברה, אבל אסור לשכוח שלעיתים האינטרסים המניעים את התקשורת ואת אלו המזינים אותה לא ייגעו בהכרח לטובת החברה ועל כן יש להתייחס לדברים בצורה חשדנית ולנסות להבין מהם האינטרסים מאחורי כל סיפור. מהפכת האינטרנט התניעה את תהליך ההבנה והדבר עשוי לשנות את פני התקשורת בצורה מהותית, ובעקבותיה גם את פני העולם.