הגלולה

הם הופיעו משום מקום בסוף המאה השמינית לספירה בספינותיהם הארוכות והטילו אימה על יישובי החוף של המעצמות הגדולות ביותר של אותה התקופה במשך כ-300 שנים. כושר ההמצאה שלהם הוביל אותם לעליונות ימית בעזרת עיצוב ספינות ייחודי, ונתן להם את היכולת להכות במהירות בכל נקודה שבחרו. הם היו הראשונים שגילו את אמריקה ודמם זורם גם בעורקיהם של מלכי אנגליה לדורותיהם (וויליאם הכובש היה נצר שלהם, והמלכה אליזבת' היא צאצאית של וויליאם).  

ובכל זאת, הדימוי הקלאסי של הויקינגים הוא זה של לוחמים צמאי דם, שכל שידעו הוא לשרוף עיירות, מנזרים וכנסיות או לרצוח ולאנוס חפים מפשע. רוב החוקרים בני זמננו סוברים שדימוי זה עושה להם עוול, ושהוא נובע מכך שרוב הטקסטים שתיארו אותם נכתבו על ידי נזירים ששכנו במנזרים בחופי אנגליה, וכקורבנות, הם לא היו אובייקטיביים בלשון המעטה. כך, לדוגמה, חוקרים שניתחו כתבים איסלנדיים קדומים גילו מבנה חברתי מתוחכם הרבה יותר מזה שיוחס להם במקור. מטעמים אלו במשך מאות שנים נעלמה מעינינו מערכת חברתית ושלטונית שונה מזו ששררה באירופה שאולי יכלה ללמד אותנו דבר או שניים.

אסור לנו לעשות את אותה הטעות פעמיים. כעת, כאשר צאצאיהם של הויקינגים הנורדים נהנים משגשוג מחודש, אסור לנו להתעלם מכך ובגלל בעיות של עיוות נתונים להימנע שנית מלהבין את סוד ההצלחה של המודל הנורדי.

אפשר היה להניח שבעולם מרושת כמו שלנו זה כבר יהיה הרבה יותר קל, אבל אני יכול להגיד שזה היה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. מדוע? כי כמו בתקופה הקדומה, גם כאן את רובו המכריע של המידע הקיים ברשת לגבי המודל הנורדי אנחנו מקבלים מעובד ולעוס על ידי כתבים ואקדמאים שאינם מעורבים באופן אישי בפיתוח המודל, וכך כל מהם זוקף את עיקר ההצלחה הנורדית לאג'נדה אותה הוא מנסה לקדם. בהקשר זה קיימות שתי אג'נדות מנוגדות – זו של הימין הכלכלי, ששואף לצמצם את הפיקוח הממשלתי (רגולציה) ולתת לשוק לפעול באופן 'טבעי' וזו של השמאל הכלכלי, השואף להגדיל את הרגולציה ככל האפשר בשביל להגביר את השוויון הכללי בחברה.

כך, לדוגמא, אנשי השמאל ממהרים לציין שהמדינות הנורדיות הן מדינות סוציאל דמוקרטיות ברובן ומולם טוענים אנשי הימין שאלמנטים אלו דווקא פוגעים במדינות הנורדיות ושמה שהציל אותן זה הגברת האלמנטיים התחרותיים בכלכלה שלהם. טיעונים על מדינת רווחה וחינוך בחינם ייתקלו בטיעונים על זניחת חברות גדולות במשבר וכך הלאה.

אם ימשיכו להתנהל ככה שני הצדדים נראה שכולנו נמשיך להסכים שהמודל הנורדי מצליח, אבל לעולם לא נצליח להחליט מדוע ואם אפשר לייבא חלק מההצלחה הזאת ולצבוע אותה בכחול לבן מזרח תיכוני, ובכל זאת לפני יותר מחודשיים הבטחתי ללמוד את המודל (יחד עם מודלים אחרים) בשביל לצאת עם מסקנות וכלים על מנת להיאבק בכלל הברזל של האוליגרכיה.

במחקר שלי השתדלתי להתמקד בנקודות החיתוך בין הטיעונים של שני הצדדים כמו גם בנקודת המבט של מי שמפתח את המודל. לטעמי את הויכוח הנרחב על המודל הנורדי קל יותר להבין מפרספקטיבה נייטרלית של מישהו שמסתכל עליו מהצד משום שהמודל הנורדי הוא ניסיון לאזן בצורה נכונה בין שתי הגישות (רגולציה מול חופש) וכך הויכוח מהי הגישה הדומיננטית או הטובה יותר בהקשר אליו אינו רלוונטי.

לא לחינם הכריזו באקונומיסט שגם לימין וגם לשמאל יש מה ללמוד מהמודל הנורדי. בסדרת כתבות שנעשתה בעיתון הכלכלי-ימני ניסו לחלץ את עקרונות העל שמניעים את המודל והגיעו למסקנה שהמרכזיים שבהם הם שקיפות וגמישות, ואני לא חושב שיהיו גורמים בשמאל שיתווכחו עם החתירה לשני העקרונות הללו.

העקרונות אכן נתמכים בנתונים. במדד השקיפות והשחיתות הציבורית המדינות הנורדיות נמצאות בעמדות הטובות ביותר על אף מגזר ציבורי גדול מרוב המדינות המפותחות. לשם השגת שקיפות חוקקו חוקים המחייבים גופים ציבוריים להעניק גישה מוגברת לכלל האזרחים ואפשרות להפעיל את מנגנון השאילתות בצורה יעילה. בנוסף, שיתוף הפעולה בין הדרג הפוליטי, האקדמיה והסקטור העסקי הוליד מחקרים מעמיקים שהובילו למוניטין בינלאומי בנכונות לשנות ולהגיע למצויינות, וגם לאחר שהגיעו לנוסחה מוצלחת, גופים רבים עדיין פועלים לשיפורה המתמיד.

המטרה העיקרית שלי היתה להימנע מטעויות העבר ולנסות להגיע לאותם גופים ולשם כך השתמשתי במספר מקורות כאשר העיקרי שבהם הוא המסמך הבא שהוציא גוף של מומחים (Think Tank) המייעץ לממשלות הנורדיות בפיתוח המודל בשם "Monday Morning". ממקורות אלו חילצתי שני עקרונות נוספים בדמות הרגולציה לעידוד התחרות (או הרגולציה התחרותית) ומנגנונים מבוזרים.

הרגולציה התחרותית מהווה מבחינתי פשרה ראויה בין שני הצדדים לויכוח. מצד אחד, השמאל הכלכלי ייאלץ לוותר על רגולציה כללית ומקיפה ולהסכים להתפשר על רמות מסוימות של חופש במגזר הפרטי והאדרת התחרות החופשית ומצד שני, הימין הכלכלי ייאלץ לוותר על חופש מוחלט וייאלץ לשלם מיסים גבוהים ולהשלים עם מגזר ציבורי רחב ומיסים גבוהים. כל אחד מהצדדים מוותר אך כל אחד יקבל יותר ממה שביקש להשיג. השמאל יקבל מדינת רווחה מתפקדת שמטרתה הגברת השוויון והצדק החברתי (בעיקר בתחומים הנחשבים לחיוניים להגברת התחרות ושוויון ההזדמנויות) בעוד הימין יקבל שוק חופשי יותר, תחלופת עובדים גבוהה ותלות פחותה בחברות גדולות.

הדוקטרינה מעוגנת היטב בעקרונות המודל (לא סתם כותרת המסמך היא "ממשלה מקומית ותחרותיות גלובלית"), ומטרתה המוצהרת היא לספק לאזרחים את השירותים הנדרשים (בעיקר בריאות, חינוך ותנאי העסקה ואבטלה) בשביל לקיים שוויון הזדמנויות מלא, שיוביל לכך שהראויים והכשרוניים ביותר יגיעו למשרות הנחשקות יחד עם שימור התמריצים (לדוגמה תנאי העסקה נוחים יחד עם תחלופת עובדים גבוהה) שדוחפים את האזרחים להגדיל ראש ולחתור למצוינות.

היא מבוססת על ההבנה ששני המושגים השנויים במחלוקת אינם בהכרח מנוגדים ואפשר לשלב ביניהם בצורה שתועיל לשני הצדדים. הרגולציה יכולה להצליח אם המנגנונים יעוצבו בצורה נכונה ותחרות אמיתית יכולה להתקיים אם תהיה כפופה לרגולציה ותבטיח שוויון הזדמנויות בין מעמדי.

עקרון הביזור מתעסק בעיקר עם המבנה הכללי של המערכת, ומבקש למתן את כלל הברזל של האוליגרכיה באמצעות יצירת מוקדי כוח רבים (תהליך נגד שהתגלה כיעיל לפי המחקר של ליפסט). כך לדוגמא, הגודל הממוצע של הרשויות המקומיות קטן אך הסמכויות הניתנות להן גדולות יחסית למדינות מפותחות אחרות. לממשלה המרכזית סמכויות מוגדרות של שמירה על שלטון החוק והביטחון האישי בעוד שירותים הקשורים לרווחת הפרט (בריאות, תחבורה, חינוך, רווחה וכו') נמצאים בסמכות הרשויות המקומיות (הנקראות ממשלות מקומיות). דוגמה נוספת היא זו של ועדי העובדים, שפועלים באופן מקומי למימוש הזכויות של העובדים הנמצאים תחת סמכותם, להבדיל מועד מרכזי אחד שעלול ליצור נפוטיזם ודווקא להחליש את הארגון שעליו נועד להגן.

היתרונות של מבנה זה רבים. הוא מקרב את תהליכי קבלת ההחלטות לבוחר ומעודדים מעורבות חברתית גבוהה של הפרט בסביבתו, הוא מונע אפלייה על בסיס עדיפות לאומית, הוא גורם לכך שהפרט יכול לקבל תמורה ברורה יותר למיסים שהוא משלם, הוא מקטין את הסיכוי להשתלטות של קבוצה קטנה על כלל הליכי קבלת ההחלטות ועוד.

ארבעת העקרונות שציינתי: שקיפות, גמישות, רגולציה תחרותית וביזור מנהלים יחסי גומלין ביניהם כך שכל אחד תורם לאחרים ומושפע מהם ויחדיו הם יוצרים את המודל. ייבוא של עקרון אחד לדעתי לא יסייע לשינוי מערכתי משמעותי משום שללא האחרים ההשפעה שלו תקטן בהרבה (קשה להשיג גמישות ללא שקיפות ולהפך, בחברה ריכוזית יהיה קשה מאד לעודד שקיפות וכו').

ואי אפשר בלי לדבר על המצב בארץ. ישראל ניצבת במקום ה-36 במדד תפישת השחיתות העולמי ובשליש התחתון של מדינות ה-OECD. כמו כן, נבדקה לדוגמה רמת השקיפות ברשויות המקומיות ונמצא ש-94% מהרשויות אינן מפרסמות פרוטוקולים ו-84% אינן מפרסמות את תקציביהן בפורמט נגיש לציבור.

קשה גם להגיד שהמערכת הכלכלית בישראל גמישה. ישנם ניסיונות רבים לבצע שינוי אך נראה שרפורמות רבות תקועות ביניהן נדל"ן, חינוך, רכבות, אנרגיה, הגנת הסביבה ועוד. מי שתוקע את השינויים הם בדרך כלל גורמים בעלי אינטרס או מתנגדים במשרדי הממשלה ומחוץ להם וחוסר המשכיות במעבר בין ממשלות.

בישראל יש רגולציה ענפה, אך לדעתי היא מדכאת תחרות ולא מעודדת אותה, כאשר עידוד התחרות יכול לסייע להוזיל את עלויות המחייה בכל התחומים. גופים כמו מועצת המזון והחלב יוצרים קרטלים בחסות ממשלתית כאשר רק במחאה האחרונה פורסם על יוזמה משותפת של חברות המזון יחד עם ידיעות אחרונות לבלימתה. תספורות היא דוגמה נוספת לגישה הממשלתית התורמת לשימור כוחם של טייקונים העומדים בראשם של חברות גדולות, והגנה בלתי הוגנת על תאגידים שייתכן שהיה צריך לתת להם ליפול. גם מכסי המגן הגבוהים בישראל מונעים תחרות הוגנת, ויוצרים מצב בו החברות המקומיות יכולות להעלות מחירים ללא הפרעה. כל קריאה להורדה כלשהי של מכסי המגן נתקלת באיומי פגיעה בעובדים, אבל ניתן ליצור מציאות בה הפגיעה תהיה בעיקר ברווחי החברות האדירים (שלא סתם נשארים חסויים).

העקרון האחרון נוגע לביזור המערכת, וגם כאן קשה להגיד שהעיקרון מיושם אצלנו. לממשלה ולהסתדרות סמכויות גבוהות הרבה יותר, ונראה שהמשק הישראלי סובל מבעיה של ריכוזיות.

כאן מסתיימת הסקירה שלי על המודל הנורדי, שמהווה טעימה קטנה בלבד. מהמחקר שערכתי הבנתי שיש הסכמה רחבה שצריך ללמוד ממנו, אבל בשביל לעשות זאת צריך להגיע למקור (ויש כאן גם אמירה לגבי כל מה שאנחנו צורכים מהתקשורת). אני חושב שהשיטה הזאת יכולה לספק הרבה חומר למחשבה לכל מי שמבקש לבצע שינוי, ולכל מי שחושב על פשרה מתאימה בין סוציאליזם לקפיטליזם.