בוקר. 
השעה 13:38. 
1:38 בשעון אמריקאי. 
הכלב ישן. המזגן פועל. אחותי הגיעה להוציא את הכלב. 
כואב לי הראש. המקבוק של סבתא שלי מחמם לי את הרגל. גם הפוך. 
קר. מאוד קר. אני לא יודעת מה יותר קר. הלב שלי או החוסר נשימה שמקפיאה לי את המוח. 
יש מסביבי מלא כדורים. אני לא יודעת מה מהם מה. אני לא יודעת מה מהם לקחתי, מה מהם לקחת עוד. 
חנה ארנדט יש בטלוויזיה. סיפור שואה. אני רוצה להיות שם. אל תשנאו, אני רוצה להיות שם. 
גם בעזה. 
כל מלחמה, רק לא זו שביני ובין עצמי. 
כי אין בה מנצחים. 

בוקר.

13:44. 
1:44 בשעון אמריקאי. 
אני בבית חולים. יש פה אישה שממלמלת דברים. 
אני לא מבינה אותם. 
גם היא לא. 
גם אני ממלמלת דברים. 
גם אני לא מבינה אותם. 
במיטה שלידי יש אישה מבוגרת. 
היא בת 200. 
סתם. 
50. 
היא לא קמה מהמיטה. 
היא גם לא אוכלת. 
היא גם לא חיה. 
אבל היא עדיין נושמת. 
גם אני לא חיה. 
גם אני עדיין נושמת.